השם

  

השם

בעולם, השם בו משתמשים : משיחיות. ישו הוא המשיח והמאמינים נקראים משיחיים. מדובר בתרגום מיוונית של הביטוי העברי למשוח בשמן. משיח ביוונית – כריסטוס. באנגלית: CHRIST  .

הם יורשים מהעברית את המושג משיח ושמה אותו במרכז – זוהי הליבה.

רק העברית נמנעת לקרוא למאמנים בישו משיחיים. השורש נ.צ.ר אינו בשימוש בשפות אחרות. ישו בא מהעיר נצרת .מקור שם העיר נצרת – כנראה שבי ציון שקראו כך לעירם, לאחר שובם מהגלות.

בברית החדשה כתוב: "נוצרי יקרא לו" (מתי ב', 23) והכוונה, כנראה, נצרתי. פרשנות נוספת נובעת מהתפיסה הנוצרית: אם ישו הוא המשיח, הוא בהכרח גם נצר לבית דוד.

נצרנים – קבוצה נוצרית שקוראת כך לעצמה, נוצרים בליבם את האמונה בישו.

 השפעה יוונית – חזקה על הנצרות, כי נולדה באימפריה הרומית שהייתה למעשה תרבות "גרקו – רומית" / יוונית – רומי. עולם שבמקור החל עם תרבות יוונית, נכבש על ידי אימפריה רומית שהטמיעה בתוכה את הערכים, התרבות, הפילוסופיה, תרבות הגוף, האומנות היוונית.

הנצרות נוצרה בתרבות יוונית ומתורגמת לעולם רומי.

דוגמא: ביוונית תורגם המושג משיח – למשוח בשמן את מי שנבחר לתפקיד רם מעלה. המילה   CRISTUS פרושה, ביוונית למשוח בשמן. לא נבחרה מילה שנשמעת/מצלצלת כמו משיח (היצירה של הנדל משיח).

C H R I S T               

 E    I   P   X - לטינית

           רו   כי

הצלב לא היה סמל נוצר עד ימי קונסטנטינוס, אך השילוב של P   X       היה קיים מההתחלה.

דת – אין הגדרה אחת שמקובלת למושג זה על כל העולם. ההגדרות נובעות מהתאמה אישית של המגדיר:

מערכת אמונות, מערכת חוקים, מערכת שליטה בחברה.

הנצרות נעה בין הרצון להיות אמונה תמימה ללא חוקים ולבין המציאות הכופה עליה לאמץ מערכות חוקים והפיכה לממסד.

3 דרכים לקטלג דתות: מונותיאיסטית, היסטורית, כתבי קודש.

דת מונותיאיסטית – מונו = אחד, תאוס = אל ביוונית. ההכרה בקיומו של אל יחיד טרנסנדנטי = אחר מוחלט (מעבר לתיאור, קיום אנושי מעבר למוכר לנו), בורא עולם, שוחר טוב (יש לו מערכת יחסים אישית עם בני האדם). לדוגמא: בעולם הגרקו – רומי, זאוס ניהל מערכת יחסים אישית עם בני האדם, אך לא היה שוחר טוב ולא הוכר כבורא עולם.

דת היסטורית – מאמיני הדת מייחסים ערך להיסטוריה כאילו שהיא התוצאה של רצף התערבות מכוונת ומודרכת על ידי האל. כלומר האירועים אינם מקריים וסדר האירועים אף הוא אינו מקרי.

בעולם הגרקו – רומי כשקורה משהו, זה לא בהכרח בגלל שהאל התכוון לכך.

ההיסטוריה מתחוללת על רצף של זמן כול אירוע נוצר בגלל שהאל התכוון לכך.

לימוד ההיסטוריה, הוא על כן מצווה דתית ("והגדת לבנך") הצצה, דרך ההיסטוריה, לרצונו של האל וחוכמתו. מי שלומד היסטוריה לומד להבין מה האל רוצה מבני האדם ולומד כמה האל שוחר טוב.

דת של כתבי קודש – לרוב הדתות בעולם לא היו כתבי קודש. היהדות הייתה יוצאת דופן בכך שנכתבה ואחריה הנצרות והאסלאם.

כתבי קודש – תאור פועלו של האל בהיסטוריה. זה יותר מספר היסטוריה ויותר מספרות. זו הצצה לרצון ולחכמת האל. זוהי דרך של התגלות האל (תיאור התגלות ה' למשה וההתגלות של ה' לנביאים הועלו על הכתב). בנצרות הטקסט הוא התגלות האל וחכמתו.

הגדרת הנצרות – מאמינה בבורא עולם טרנסנדנטי, שוחר טוב, לאורך ההיסטוריה ומתגלה בכתבי הקודש.

מושגים:

היסטוריה קדושה -  HISTORIA  SACRA . מאחר וההיסטוריה מכוונת על ידי האל היא הופכת קדושה.

ההיסטוריה הנוצרית מתחילה בבריאת העולם לכן מתחילה מהתורה - מספר בראשית פרק א'.

ספור גן עדן הופך להיות ספור מרכזי:

אלוהים קיים בנצח – בורא את האדם הראשון שאמור להיות צלם אלוהים ולכן שותף לאל בחלק מתכונותיו. מאחר והאל נצחי, גם האדם אמור להיות נצחי. בספור גן העדן, עקב הנפילה של האדם – החטא, העונש  - הרחקה מגן העדן בו היה הכי קרוב לאל/מצב של שלמות  והפיכתו לזמני.

הנפילה – האדם נמצא במקום ירוד שבו קיים המוות שהוא פרי החט עקב כשלון של האדם הראשון.מכאן מתחיל מסע בהיסטוריה של האל להחזיר את האדם לתקן את החטא הראשון/הקלקול של האדם. לכן ספור אדם וחווה הוא כל כך מרכזי. הם מככבים באומנות הנוצרית. בנצרות, ספור האדם הראשון הוא ספור מפתח.

יצירת האדם – שילוב של רוח קודש עם רגב אדמה (חומר) לכן זה לא מוזר שבשלב מאוחר יותר לקחו משהו קיים, אישה/בתולה = רגב אדמה (חומר) ונתנו בה רוח קודש כדי ליצור אדם. האל עושה את אותו מעשה שוב, כדי לתקן את הקלקול של האדם – כך הוא יוצר את ישו. כלומר, עכשו האל יוצר שוב אדם ויוצר ומתחיל את ההיסטוריה הקדושה מחדש.

"לפיכך, כשם שעל ידי אדם אחד בא החטא לעולם ועקב החטא בא המוות, כך עבר המוות לכל בני אדם משום שכולם חטאו. הרי עוד לפני התורה היה החטא בעולם, אלא שאין הוא נחשב באין תורה. בכל זאת שלט המוות מאדם ועד משה גם על אלה שלא חטאו בעברה דומה לעברה של אדם, אשר הוא דמות מקבילה לאחד שהיה עתיד לבוא. אולם לא הרי העברה כהרי מתנת החסד: שכן אם בגלל העברה של אחד מתו הרבים, על אחת כמה וכמה, בחסד האדם האחד ישוע המשיח, שפעו לרבים חסד אלוהים ומתנתו....

וכך כשם שהחט משל במות, כן גם ימשול החסד באמצעות צדקה והתוצאה – חיי עולם על ידי ישוע המשיח אדוננו" (פאולוס, אל הרומים ה' 12-21)

1. החטא עובר בגנים מאדם הראשון לכל בני האדם.
2. אחרי שנכתבה התורה, בהשראה אלוהית על ידי משה, פתאום בני האדם מבינים למה הם נענשים ולמה הם מתים.
3. היו צדיקים שלא חטאו ובכל זאת מתו כי היה בכך הכנה לבואו של ישו.
4. ישוע הביא איתו את החסד, כדי להחזיר את בני האדם למעלה ולהושיעם.

ישוע הוא כמו האדם הראשון, נברא מחומר + רוח הקודש ולכן קבור במקום שבו לפי המסורת קבור האדם הראשון ויש בכך משום סגירת מעגל.

הברית החדשה עמוסה בציטוטים מהתנ"ך כדי להציג את ההיסטוריה הקדושה.

הדמות המוקדמת -  PROTO – TYPE =  TYPOLOGY .

הטרמה (טרם)  =  PRE – FIGURATION . התפיסה הנוצרית מניחה שבהיסטוריה יש רמזים, דמויות ואירועים מקדימים למשהו גדול שיהיה בהמשך.

דוגמאות: אדם הראשון הוא הפרוטו-טיפוס לישוע, חווה היא הפרוטו-טיפוס למריה, יציאת מצרים היא גאולה פיסית פרוטו-טיפוס לגאולה הרוחנית של ישוע, קרבן הפסח – הדם על המזוזות כדי שהאל יפסח על בכורי היהודים פרוטו-טיפוס של היין המסמל את הדם של ישוע הקורבן שמביא לגאולה רוחנית.                                       כל הדמויות וכל האירועים של הברית הישנה הן פרוטו-טיפוס לדמויות של הברית החדשה!

הנוצרים מתייחסים לתנ"ך – הברית הישנה כפרוטו-טיפוס לברית החדשה והוא לא עומד בפני עצמו (בעיניהם היהודים "תקועים" עם התנ"ך ולא התקדמו הלאה).

התנ"ך הוא מורשת משותפת עם פרשנות אחרת ליהדות ולנצרות. הפיצול של הנצרות מהיהדות מתחיל בפס' הראשון של הברית החדשה. לפי הנוצרים בברית הישנה יש רמזים לברית החדשה ובברית החדשה נגלת הברית הישנה במשמעותה האמיתית. מכאן הכעס הגדול על היהודים שנותנים להם כלים להבין "נכון" את התנ"ך והם מסרבים.

"... ואין אנו כמשה ששם מסווה על פניו כדי שבני ישראל לא יתבוננו אל קץ הדבר המתבטל. ברם לבותיהם קהו, כי עד היום הזה בקראם בברית הישנה נשאר אותו המסווה בלתי מסולק, שכן במשיח הוא מתבטל. עד היום הזה, כאשר הם קוראים את דברי משה, המסוה מונח על ליבם. אך כאשר יפנה ליבם אל האדון יוסר המסווה"  (האיגרת השנייה את הקורינתיים ג, 13-16).

הדמויות החשובות בהיסטוריה הקדושה:

בעת העתיקה, שושלת היא לא בהכרח גנטית, אלא, בהאצלה (ברומי, באותה העת רוב הקיסרים מאומצים). ישוע נולד בבית לחם – כמו דוד ולכך מתווספת נבואתו של מיכה : המנהיג העתידי של ישראל יבוא מבית לחם – אפרתה. מבחינת ההיסטוריונים יש פקפוק בעובדת לידת ישוע בבית לחם.

1. אדם הראשון
2. הבל – מקריב עצמו כקורבן, רועה הצאן הראשון, הצעיר המועדף שנרצח על ידי הבכור. (אוגוסטינו: ישוע הוא האח הצעיר של היהדות)
3. נח – איתו כרת האל את הברית הראשונה.
4. אברהם – ברית עם האל, מקריב וקורבן, רועה צאן, צעיר מועדף שנאלץ לעזוב את ביתו ואת מולדתו. היהודי הראשון נחשב מופת בנצרות ומוזכר בברית החדשה לפחות 80 פעם. מובל לציות לאל. מוכן להקריב את בנו למצוות האל. הוא משמש כמודל לישו מבחינת המשמעת והציות לאל (הנזיריות התפתחה כמודל לציות, משמעת). רואים באברהם אב משותף גם בנצרות וגם באסלם. הנצרות הפנימה את אימוץ הדמויות מהתנ"ך היהודי עד כדי כך שהיו אפילו חכמי כנסייה שטענו שהיהודים כבר לא יכולים להיחשב כבני אברהם כי אם הם לא מאמינים בהמשכה של ההיסטוריה הקדושה, כמו שבוודאי אברהם התכוון שיאמינו. בכך הם מוציאים עצמם מכלל הציבור שיכול להיחשב כבניו של האב הגדול = אברהם.

אל = אלוהים                                                        אנושות

 

אב = אברהם       מרוב אהבת האל                       אב = אלוהים       מרוב אהבת האנושות

                         אברהם מוכן להקריב                                          האל מוכן להקריב

                         את בנו                                                             את בנו

בן  = יצחק                                                        בן  = ישוע  

5. משה – מתווך בהוצאת העם ממצרים, מתווך בקבלת התורה מה'. יציאת מצרים – קורבן, דם,   חורבן ויציאה לחירות. ישוע – בריחה והצלה במצרים, גופו הוא קורבן הפסח. דמו הנשפך, "שתיית" דמו נותנת חרות רוחנית. דרשת ההר מקבילה למתן תורה למשה בסיני.
6. יהושע בן נון – הנהיג את העם, כבש את ארץ ישראל.
7. דוד – רועה. צעיר נרדף. בריתו עם ה' היא זיהוי ירושלים כמקום המפגש עם האל – מקום יחידי להקרבת קורבנות, ההבטחה למלכות עולם. הצליבה של ישוע = הקרבת ישוע כקורבן בירושלים כי רק בה אלוהים מקבל קורבנות וישוע הוא הקורבן האחרון.
8. אליהו – כמבשר הגאולה. מקביל ליוחנן המטביל.
9. הנביאים – דרכם אלוהים מנסה, ברחמיו, לשנות את דרכי העם. הם נרדפים, מתרים בעם נגד ריבוי הקורבנות. הנביאים לוקחים על עצמם את התפקיד הקשה של לבשר בשורות קשות לעם. (ישעיהו נ"ג – תאור חידתי של דמות שנקראת: עבד ה' שייקח על עצמו את כשלי האנושות, כצאן לטבח יובל). ישוע – הוא בתפקיד של הנביאים המוכיח בשער. מסר של נחמה בכך שהאלוהים מסור כל כך לאנושות שהוא מוכן להטיל על בנו את כל חטאיה.
10. ישוע – הדמות האחרונה.

בריאת                     נח ובניו         אברהם      משה –העם במדבר         דוד ושלמה        ירמיהו            ישוע

העולם                                                            עגל הזהב                   נשים נכריות      חורבן הבית

      

                                                                          

            גרוש מגן העדן

התנ"ך הנוצרי

התנ"ך העברי  = HEBREW / FIRST  TESTEMENT   

הברית הישנה + הברית החדשה =  התנ"ך הנוצרי  =  BIBLE .

הברית הישנה : מתחילה בספר בראשית ומסתיימת בספר דברי הימים. 

הברית החדשה: 4 אבנגליונים (מתי, מרקוס, לוקס, יוחנן, 21 אגרות, ההתגלות (אפוקליפסה  = BOOK  of REVELATION  = חזון יוחנן). 

התנ"ך  הנוצרי מסתיים בחזרה לגן עדן !                                                                                                           "הוא הראה לי נהר מים חיים, מבהיק כבדולח, יוצא מכסא האלוהים והשה" (התגלות כ"ב, 1)                                  לכן יש ללמוד ולהאמין בישוע כי הוא המתווך אל גן העדן.                                                                                                                                          התנ"ך תורגם ליוונית – תרגום ה-70 -  על ידי יהודים במצרים באמצע המאה ה-2 לפני הספירה. (ספטואגינטה היא התרגום הרומי ונשמר ככזה בעוד תרגום השבעים ביוונית הוא – אבדומיקונדה).            היוונים שמרו את הנוסח הזה הכולל את התנ"ך + 12 ספרים חיצוניים.                                                          

אחרי החומש, הנוצרים מסדרים אחרת את הספרים כך שהספר המסיים הוא מלאכי שמסתיים בנבואה על חזרתו של אליהו.

אליהו הוא פרוטו-טיפוס של יוחנן המטביל וחשוב לבשר על חזרתו כי כמו שאליהו מבשר את חזרתו של המשיח, כך,  יוחנן המטביל מכשיר את הדרך לבואו של ישוע. מאחר וכתוב בתורה שאליהו יבוא עם משיח בן דוד הגלגול הנוצרי של אליהו הוא יוחנן שיטביל את ישוע כמשיח.

"הִנֵּה אָנֹכִי שֹׁלֵחַ לָכֶם, אֵת אֵלִיָּה הַנָּבִיא--לִפְנֵי, בּוֹא יוֹם יְהוָה, הַגָּדוֹל, וְהַנּוֹרָא". (מלאכי ג 23)

בברית החדשה דומה דמותו של יוחנן לדמותו של אליהו. (אליהו במדבר יהודה, יוחנן במדבר) ע"י כך התגשמות הנבואה גם של מלאכי שאליהו בדמותו של יוחנן  יהיה מבשר המשיח.

ביהדות רבה חשיבותו של אליהו: בליל הסדר היהודי משאירים דלת פתוחה לאליהו, משאירים כוס לאליהו, בציפייה למבשר המשיח מבשר הגאולה במוצ"ש שרים לאליהו משיח בן דוד זה יום טוב לבוא הגאולה.

זה מתחבר לברית החדשה שמתחילה מיד עם ספור היוחסין של ישוע.

אין נוצרי בעולם שקורא ברית חדשה ללא התנ"ך. חשיבות התנ"ך היא נר למורה הדרך המסתובב עם תיירים נוצרים. לא רק ארץ התנ"ך אלא גם ארץ הברית החדשה.

הברית החדשה

נכתבה במאה ה – 1, ביוונית על ידי מחברים שונים.

החטיבה הראשונה: היסטוריה     כוללת 5 ספרים שונים:

4 אבנגליונים = בשורות טובות (אב = טוב, אנגליון = בשורה). בספרים אלה נרשמה הביוגרפיה של ישוע

1 מעשי השליחים = DISCIPLE ספר היסטוריה המספר על מעשי השליחים – התלמידים של ישוע שמקבלים את האמונה והופכים לשליחים המפיצים את תורתו.                                                                                           הספר מתאר את תלאותיהם ואת מעשיהם בארץ וממשיך לתארם ברחבי המזרח התיכון. השליח החשוב ביותר הוא הראשון פטרוס.

החטיבה השנייה:  הלכתית – תיאולוגית

21 אגרות = EPISTLES התכתבות על ידי השליחים. הם פונים לקהילות השונות ועונים תשובות על שאלות המאמינים. כוללות: 13 אגרות פאולוס, יוחנן, פטרוס, יעקוב, יהודה, אל העוורים.

החטיבה השלישית:  נבואה  -  אפוקליפסה.

כמורי דרך, נשתמש ב – 4 האבנגליונים כי הנוצרים שבאים מתעניינים "ללכת" בעקבות ישוע. וכן בחצי הספר הראשון ממעשי השליחים המספר את ההיסטוריה של השליחים + חטיבה נוספת בסופו. אגב, בהקשר של אפוקליפסה - מגידו, רלבנטית רק לקבוצה קטנה של נוצרים פרוטסטנטים – משחיים.

קנוניזציה

קנון = צמח שיש לו חוליות ושימש כסרגל וכקנה מידה בעת העתיקה. כל חברה בודקת , לפי קנה המידה שלה, כלומר – לפי ערכיה - מה ייכנס ויכלל בכתבי הקודש שלה.

קנוניזציה = איסוף, סינון וקיבוע מה ייכלל בכתבי הקודש. אין ידיעה מדויקת מי עשה זאת.

במאה ה – 2, בישוף בשם מרינריוס,  בליאון צרפת ממליץ על רשימת ספרים הדומה מאוד לברית החדשה היום. כמו כן, ממליץ על רשימת ספרים שאין לקרוא ויש בה כ – 80 ספרים.

בשנת 325, בועידת ניקאה, מקבעים מטי המנהיגים, כללים ותקנות ומסתמן הכוון לקריאת חובה והגבלת רשימת הזכות.

בשנת 382, הבישוף של רומא, דמאסוס, מטיל על הירונימוס את המשימה לסדר את רשימת הספרים הקנוניים והוא אף תרגם את התנ"ך ללטינית.                        

לברית החדשה נכנסו 27 ספרים. למעשה נכתבו מאות טקסטים, אך הוחלט על קנוניזציה של 27 ספרים.

מקורות:

מקור טקסטואלי - הבדוק לדעת שהיו טקסטים נוספים הוא אבות הכנסייה המודיעים כי אסור לקרוא אגרות אחרות, אלא, אך ורק מה שאושר.

מקור ארכיאולוגי – קצת לפני גילוי המגילות בקומראן, נמצאו במצרים בנאג' חמדי, אוסף מדהים של פפירוסים. הם מקבילים למגילות קומראן מההיבט שמדובר למעשה בטקסטים חתרניים (ולכן הוסתרו). כאשר הוחלט על כתבי הקודש הנוצריים, צוו אבות הכנסייה לשרוף את כל הטקסטים האחרים.

האבנגליונים

אב = טוב  אנגליון = בשורה  אבנגליסט = כותב הבשורה   ANGEL  = המבשר   =  GOSPELS.

4 סופרים שונים כותבים 4 ביוגרפיות שונות של ישוע. למה לא כותבים נוסח אחד?                                                            *  כי המסורות האלה היו חזקות, מקבילות ולא ראוי לפרק מסורת ולצרף אליה חלקים ממסורת אחרת.

*  בכל ספר יש תובנות ומסרים שאופייניים לו ולכן העדיפו לקדש כל ביוגרפיה בנפרד.

הכנסייה קוראת כל שנה אבנגליון אחר מבין השלשה הראשונים ואילו יוחנן נקרא כל שנה כי הוא מיוחד. כשאומרים האבנגליון הרביעי מתכוונים ליוחנן.

כל הסופרים כותבים את הספרים בשפה היוונית. אם כי המקור לספרים הוא שמי: עברית – ארמית.         

הספרים נכתבו לאחר חורבן הבית ה – 2, בסביבה דוברת יוונית.

אזוביוס טוען שראה את המקור של האבנגליון מתי בעברית!                                                                                         אם מוצאים פפירוס של אבנגליון בארמית, ברור כי מדובר בתרגום מיוונית.

מרקוס, מתי, לוקס – נקראים אבנגליונים סינופטיים: סינו = ביחד  אופט = לראות.

בשלשת האבנגליונים הללו יש הקבלות רבות:

"הניחו לילדים לבוא אלי ואל תמנעו בעדם, כי לכאלה מלכות השמים". (מתי י"ט, 14)

"הניחו לילדים לבוא אלי, אל תמנעו בעדם, כי לכאלה מלכות האלוהים". (מרקוס י', 14)

"הניחו לילדים לבוא אלי ואל תמנעו בעדם, כי לכאלה מלכות האלוהים". (לוקס י"ח, 16)

מתי נכתבו האבנגליונים?

ציר הזמן: שנת 1 הולדת ישוע,  33 הצליבה,  33-65 כתיבת האיגרות - ספרות תיאולוגית הלכתית,  65-85 כתיבת האבנגליונים- תאור חייו של ישעו - מרקוס שנת 70, מתי ולוקס שנת 85.

המחקר אומר שמרקוס הוא הספר הקדום ביותר והחומר שלו יותר אותנטי מאשר הספרים האחרים.                        יש אומרים שמתי ולוקס העתיקו ממרקוס. 

יש מקרים של סיפורים שמופיעים אצל מתי ולוקס ולא נמצאים אצל מרקוס. כלומר, כנראה עמד לנגד עיניהם של מתי ולוקס מקור קדום שמרקוס לא ידע עליו                                                                                                                       

היו קבצי מאמרים נוספים שלא נשמרו ולא הוכנסו לברית החדשה.

דוגמא: תפילת האדון / תפילת אבינו

"לכן כך התפללו אתם: אבינו שבשמים, יתקדש שמך, תבוא מלכותך, יעשה רצונך כבשמים כן בארץ. את לחם חוקנו תן לנו היום, וסלח לנו על חטאינו כפי שסולחים גם אנחנו לחוטאים לנו ואל תביאנו לידי ניסיון, כי אם חלצנו מן הרע" (מתי ו', 9).

"אמר להם ישוע: כאשר אתם מתפללים אמרו: אבינו, יתקדש שמך, תבוא מלכותך. את לחם חוקינו תן לנו יום יום. וסלחי לנו על חטאינו, כי גם אנחנו סולחים לכל החוטאים לנו. ואל תביאנו לידי ניסיון" (לוקס י"א, 2-4).

זוהי תפילה מאוד חשובה בעולם הנוצרי. הנוסח המקובל הוא לפי מתי.

יש כנסייה חשובה מאוד בירושלים בשם תפילת אבינו – PATER  NOSTER   .                                                                      

אך במרקוס הנושא הזה של תפילת אבינו אינו מופיע כלל.

הטענה היא שמתי ולוקס שאבו ממקור קדום.     

בנאג' חמדי נמצאה אגרת שאין בה בכלל היסטוריה של ישעו, אלא, רק דבריו, כיצד יש לנהוג ושם מופיע נוסח תפילה זה.

  * מרקוס (70)                      Q                +   יוחנן (90-100)

                                   

                                 

 * +  מתי (85)          לוקס (80)

+  מתי ויוחנן נחשבו לתלמידיו של ישוע.      * מתי ומרקוס נחשבו יהודים.

מתי   MATHEW

אבנגליון מתי פותח את ספר הברית החדשה בגנאולוגיה = ספר היוחסין של ישוע (לוקס מתחיל מהסוף). עצם העובדה שפותח במשפט: ישוע בן דוד, בן אברהם, מוכיחה שיש צורך לקרוא את הברית החדשה, כדי לדעת מי היה דוד ומי היה אברהם. הדף מסתיים ב: ישוע הנקרא המשיח ומכאן הצרוף ישוע המשיח.

שם תיאופורי – נקרא בשם היעוד שלשמו נולד. בתרגום היווני עניין היעוד מתפספס כי בתרגום היווני ישוע נקרא: ג'יזוס אם היו משאירים את פרוש השם היה שמו צריך להיות ביוונית = סוטיריס.

למה לא תורגם שמו כמו בקריאת הנצרות כריסטוס? קיצור השם ישוע מהשם המלא ישועה, קיבל בתרגום ה – 70 את השם יזוס = יהושע בן נון (על המשמעות הטיפולוגית שלו). מכאן כשתרגמו את השם ל- יזוס התכוונו לרמוז שהתפקיד של ישוע דומה לתפקיד יהושע בן נון (הוכתר ע"י משה ליורשו, הוביל את העם לארץ ישראל וכבש אותה).

רשימה גנאולוגית – היא ברך כלל רשימה אנדרוצנטרית = הגבר הוא במרכז. הרשימה הזאת היא יוצאת דופן בכך שמופיעות בה 5 נשים. כותבי הספר הבינו כי אם הם רוצים להכניס את מרים לרשימה הם צריכים להוסיף עוד מס' שמות של נשים.

מספר טיפולוגי – כל הדורות המופיעים 3 X 14. התרבות של התקופה מייחסת לאלוהים כמתכנן ההיסטוריה הקדושה, סדר ועקביות. כל התרחשות היא תכנון לטווח ארוך עם רמזים. 14 = מספר טיפולוגי (2 X 7 – מספר חשוב ביהדות). בויה דולורוזה יש 14 תחנות, בגלל 14 הדורות מסעו של ישוע הופך למסע שיש בו שלמות. בבית לחם יש באבוס כוכב שיש לו 14 קרניים. מאברהם עד דוד – מהאדם המושלם הראשון ועד למכונן ירושלים, מדוד עד גלות בבל – מהמלך הראשון עד החורבן הראשון, מגלות בבל עד המשיח – משפל עד לשיא.

לפי תפיסת עולמו של מתי – ההיסטוריה היא ברצף של עלייה, נפילה, והעלייה הסופית עליה אחראי ישוע.

הולדת ישוע

מתי

בפרק א' – מיד לאחר אילן היוחסין של ישוע, מתחיל סיפור הולדתו. אישה שמאורסת לגבר, אם היא בהריון, עונשה הוא סקילה ואסור אפילו לפדות אותה תמורת כסף.

ליוסף יש התגלות בה נאמר לו שמרים הרה מרוח הקודש. יוסף, למרות שמרים היא ארוסתו, מציית לנעלה ממנו. מתי מכניס משפט מהתנ"ך: "הנה העלמה הרה ויולדת בן וקראת שמו עמנו אל" (ישעיהו ז', 14). כאשר המתרגמים היוונים היהודים באלכסנדריה  מתרגמים את התנ"ך ליוונית, הם מתרגמים את המילה "עלמה" ל-"בתולה". זה שיחק לידי הנוצרים כי יש רק מקרה אחד בהיסטוריה של בתולה שהרתה וזה מקרה ישוע.

בפרק ב' - מקום הולדת ישוע – מיד מציין מתי כי ישוע נולד בבית לחם, כדי לקבוע כעובדה שהוא נולד שם למרות שהוריו היו מנצרת. ישוע נולד בימי שלטונו של המלך הורדוס (שמת בשנת 4-).

חכמים מהמזרח הגיעו לעת הולדתו. המזרח מבטא בעת ההיא מקום בעל ידע סגולי רב/מיסטי. מכאן המושג: אוריינטציה = אוריינט = מזרח. הם הודיע כי ראו כוכב בשמים והבינו כי נולד מלך ליהודים.

מכאן המושג: 3 המאגים שמביאים מתנות יקרות – זהב, לבונה ומור. כיאה למלך וכיאה, אולי, למלכים.

מלאך ה' נגלה ליוסף בחלום ומזהיר אותו שיברח למצרים כי המלך הורדוס רוצה להרוג את התינוק שנולד בשל החשש שייקח את מקומו. לאחר בריחת יוסף עם מרים וישוע למצרים, הורודוס, באכזריותו, מצווה להרוג את כל ילדי בית לחם. שוב נגלה מלאך ה' ומודיע ליוסף, לאחר מות הורדוס כי הוא יכול וצריך לחזור לארץ. מאחר ויוסף בכל זאת פוחד להגיע ליהודה, הוא מגיע לגליל, מתיישב בנצרת ומכאן שמו הנוצרי.

סיפור זה מציב את ישוע כפרוטו-טיפוס של משה. למעשה, אפשר אפילו להגיד שזה פלגיאט = סיפור גנוב על משה. יוסף = בעל החלומות שיורד למצרים כדי להציל, בסופו של התהליך את משה שייעודו לשמש במצרים מנהיג וגואל ומוציא את העם היהודי מעבדות לחרות – פיסית.

בפרק ג' – מתואר יוחנן המטביל. ישוע מגיע אליו לירדן להיטבל. עוברות 30 שנה ומתי אינו מספר עליהן דבר. אין סיפורי ילדות/נערות של ישוע.

ידוע, שישו ההיסטורי היה קיים. אך, סיפורי הולדתו הם סיפורים מיתולוגיים שנועדו להכשירו כמשיח.

מרקוס

האבנגליון הראשון שיש לו מידע אותנטי ולכן הוא מתחיל בסיפור הטבילה של ישוע בירדן.

כלומר, הסיפור של מתי על ילדותו של ישוע היא מאוחרת יותר. יודעים על ההערצה הגוברת לישוע ורוצים להגביר את האלהה שלו על ידי סיפורי ילדות.

לוקס

מתחיל בסיפור של זוג עקר . האישה מתעברת בדרך פלא והילד, שמו אמור להיות יוחנן ותפקידו יהיה להטביל את ישוע. המלאך מבשר לאישה נוסף – מרים על כך שתתעבר ובנה יהיה בן האלוהים.

סיפור גינו סנטרי – האישה במרכז הסיפור.

מקום הבשורה – מקום הבשורה על ההיריון ומקום ההתעברות הוא בנצרת. על כן זה המקום שבו נבנית כנסייה הנקראת: כנסיית "הבשורה"  -  CHERCH   of    ANNUCIATION  .

ההתגלמות של רוח האלוהים באדם בשר ודם -  INCARNATION  .

גאולה – אלוהים, מוכן למען בני האדם לרדת ולהפוך לבשר ודם ואפילו למות עבורם. בנצרת מתרחשת ראשית הגאולה ומכאן גם חג הבשורה בתאריך 25.3 .

דמותה של מרים מקבלת סופרלטיבים: ה' עמך, ברוכת חסד. הקטע הזה הופך להיות המזמור המפורסם בעולם: "אווה מריה". מרים הופכת להיות מודל לאישה טהורה – נבחרה, בתולה, היא מצייתת, כמו אברהם, והגשמה של דמות שרה שאף היא התעברה עקב התערבות האל. מרים היא המקבילה המתוקנת של חווה.

הנצרות ראתה בסיפור הנפילה מגן העדן חטא שעובר לכל צאצאי האדם. בגן העדן, המיניות הייתה משהו טכני: פרו ורבו. בגן העדן המיניות הייתה תמימות. כשיוצאים מגן העדן נחשפים ל :

חטא

מוות

מיניות

מכאן, הנצרות היא הדת היחידה הרואה בנזירות ערך כי כשמתנזרים מתרחקים מחטא, מתרחקים ממיניות ומתקרבים לטהרה. בנצרות אדם יכול להגשים עצמו באופן מלא גם ללא ילדים ואולי, אפילו לחוש עקב נזירותו קרבה גדולה יותר לאלוהים.

גרסת לוקס להולדת ישוע: תינוק נולד בבית לחם כי הוריו הגיעו לשם כדי להשתתף במפקד. חיתלו אותו והניחו אותו באבוס, כי עקב המפקד לא היה בכל האזור מקום לינה. בלילה, בא מלאך ה' לרועים שהיו בשדות, הפנה אותם לאבוס ובישר להם על הולדת המשיח.

מכאן התפתח מנהג מיסת חצות בליל לידת ישוע.

איחוד – הרמוניזציה של הסיפור של לוקס עם הסיפור של מתי מדגימה כיצד גם שועי עולם (חכמי המזרח) וגם פשוטי העם (הרועים) באו לחזות בפלא הולדת ישוע.

פדיון הבן – ספור עליית ההורים עם ישוע לירושלים לבית המקדש, כדי לקיים מצוות פדיון הבן לפי התורה. בבית המקדש הם פוגשים את שמעון הצדיק. הוא לוקח את ישוע בידיו ומצהיר כי עכשיו, הוא כבר יכול ללכת לעולמו בלב שלם ושקט כי ראה את המשיח. שמעון הצדיק = סנט סימון.

כלומר, כבר בעת פדיון הבן (כשהוא בן מס' ימים) ובבית המקדש, מוכר ישוע התינוק כמשיח.

בן 12- ישוע עלה עם הוריו בכל שנה לירושלים ולבית המקדש. בגיל 12, אולי, קשור לגיל בר מצווה, הוא אבד להוריו בין ההמון בבית המקדש. הם חוזרים לחפשו וראו אותו עומד בבית המקדש ונושא דברים. רבים מקשיבים לו וכל מי ששומע את דבריו מתפעל משכלו ומתשובותיו.

יוחנן

לא מספר על תולדותיו של ישוע, אלא, מתחיל מיד בנבואותיו.

מבחינה היסטורית – הביוגרפיה הברורה היחידה לגבי ישוע היא שהוא הוטבל בירדן.

סדר הכנסיות

לפי סדר ההתרחשויות בחיי ישוע. לדוגמא:

1. נצרת - כנסיית הבשורה בנצרת
2. הקתיסמה – הדרך לבית לחם
3. כנסיית המולד בבית לחם – NATIVITY  - הרחבה שלפני הכנסייה נקראת: אבוד = MANGER  .
4. שדות בית לחם – כנסיית שדות הרועים – SHPHERD`S  FIELDS בבית סחור. יש בה מערה. המקום מתקשר לרות המואבייה כפרוטו-טיפוס למצטרפים לנצרות.
5. ירושלים – בית המקדש – סן סימון.
6. מצרים – המקום אליו נמלטים ההורים עם ישעו מפחד הורודוס – יש שם מס' כנסיות המנציחות את המקומות שבהם שהתה המשפחה הקדושה. הרקע לבריחה ממצרים הוא כאמור, רצח התינוקות , רצח החפים מפשע.
7. נצרת – מספר כנסיות:

כנסיית יוסף הנגר

      כנסיית ישוע הנער

            כנסיית הבשורה האורתודוקסית – יש בה מעיין על שם המלאך גבריאל.

            כנסיית הבשורה הקתולית

למה יש בנצרת שתי כנסיות הבשורה? לפי ספרות חיצונית: אבנגליון של יעקוב, ספר שהוא   מסורת מאוחרת מסוף המאה ה – 2, מביא פרטים על מרים ובין היתר כי המלאך הופיע לבשר לה על הריונה כששאבה מים ממעיין. היא נבהלה וברחה לביתה ושם הוא נגלה אליה שוב. מכן, שניתן להקים שתי כנסיות: אחת במקום שבו נמצא המעיין ואחת במקום שבו עמד ביתה.

     8.   ירושלים – ישוע יורד לבית המקדש כשהוא בן 12. שב לירושלים בשבוע האחרון לחייו.

מקורות לקיומו של ישוע:

יוסף בן מתתיהו – העדות שלו חשובה כי זהו מקור חיצוני לעצם קיומו של ישוע.

הבעיה עם הטקסט היא שהוא כתוב בסגנון שלא מאפיין את יוסף בן מתתיהו. ידוע שהוא התנגד חריפות למשיחיות וקנאות. אם אכן האמין במשיחיות של ישוע האם לא היה כותב ספרו אחרת? האם לא היה כותב על ישוע בהרחבה? למעשה, אין בידינו את הספר המקורי שהוא כתב, אלא העתקים שהועתקו מספרו, כנראה במגמתיות.

קיים ספר אחד שהועתק בערבית על ידי נזירים, בלי לשנות מהמקור והנוסח שלו הוא דיווח יבש על קיומו של ישוע. הספר לא נכתב בזמן שישו חי,אלא, מדווח על התופעה ועל מאמיניו.

תלמוד בבלי – כותב על ישוע ומקשר אותו לדמות שחיה בשנת 100 לפני הספירה.  

                                                                                                                             הבשורה אל גרקו, 1575

 התלמוד, יש לזכור נכתב כ – 500 ש' לאחר זמנו של ישוע.

                                                                                                                   

קיים טקסט המספר כי ניתנו לישוע 40 ימים כדי שמישהו יגיד עליו דברי זכות ולא נמצא אדם כזה. זכות זו ניתנה לו לפי הטקסט עקב היותו מקורב למלכות. טקסט זה הוא לא אמין.

הבעיה של החוקרים עם הטקסט של הברית החדשה היא העובדה שנכתבה על ידי נוצרים, ולכן הוא מגמתי.

                                                                                                                                                                                                 

הנצרות היא הדת הגדולה בעולם – כ-2 מיליארד מאמינים. מורכבת מאסופה של ארגונים:

קתולים – מיליארד נפש.

פרוטסטנטים – 400 מיליון

אורתודוקסים – 250 מיליון

אנגליקנים – 70 מיליון

מורמונים – 10 מיליון – LATTER  DAY  SAINTS   .

האזור שבו מתפתחת הנצרות במאה ה – 1 הוא המזרח : בין ירושלים, דמשק, אנטיוכיה.

בתקופה זו מתרבות ערי הנמל כי הנוצרים עשו שימוש בדרכי הים. 4 מסעותיו של פאולוס נעשו בנתיבי הים. בתוך 300 שנה משתלטת הדת הנוצרית על רחבי המזרח.

במערב יש איים קטנים של נוצרים ולוקח זמן רב עד שמתקבעת שם.

הערים הגדולות : אנטיוכיה, רומא, אלכסנדריה בהן היו קהילות נוצריות. בכל אחת מהן התפתחה אידיאולוגיה נוצרית אופיינית.

הנצרות מופיעה בעידן שבו האימפריה הרומית נמצאת במשבר:

כלכלי – כיבושים ואחזקת הלגיונות עולים כסף רב

שלטוני – תחלופה של קיסרים, חלוקה של האימפריה.

בטחוני – איום ואח"כ פלישה פרסית, כיבושי ברברים, כיבוש ערבי.

הנצרות ניזונה מ – 3 שורשים:

יהדות , הלניות, פגאניות.

בארץ ישראל

הורדוס הוא מלך יהודי במרחב הלני, תחת כיבוש רומי. אחריו נחלקת השליטה:

- הורדוס אנטיפס שולט על הגליל

- פיליפוס שולט על הגולן

- יהודה ארכילאוס שולט על אדומיה, יהודה ושומרון.

אחריהם מתקיים בארץ שלטון הנציבים הרומיים.

את ההתפתחות רואים לפי תפוצת הכנסיות בארץ שהן ב – 2 כיוונים:

*  כיוון ירושלים שומרון

*  כיוון מישור החוף.

בגליל אין נצרות כי הקהילות היהודיות שם חזקות.

צירים גיאוגרפיים / תיירותיים חשובים:

*  מנצרת לירושלים – פעם אחת כשישוע יצא במיוחד להיטבל אצל יוחנן המטביל בירדן ובפעמיים שבהן עלה לירושלים.

*  ציר השוטטות של ישוע במשך 3 שנים בגליל / מערב הכנרת.

*  ציר הכנרת – ישוע פונה קודם כל לדייגים. הוא מצליח לגייס 4 דייגים. פועל בחופי הכנרת, שט על הכנרת, דורש דרשות בסירות, מוכיח את "כוחו" על הכנרת. נקראת גם : LAKE  TIBIRIA , אגם טבריה, אגם, ים גינוסר. האגם נקרא לפי המקום ממנו יצאו האנשים.

דגים בתרבויות שונות מסמלים שפע.

במסורת היוונית = א י כ ט ו ס          

                                                                I          X         Q           U               E

                                                                     

                                         SOTER     S HUIO        THEOS       CHRISTOS     ISESUS

 

   

                                             גואל                בן                 אל                  משיח                 ישוע

כשמופיע דג בודד הוא מסמל את ישוע במעיין דם מחתרתי / שם קוד לנוצרי.

כשמופיעים דגים רבים הם מסמלים את סיפורי הניסים של ישוע.

יוחנן המטביל - לוקס

הבשורה לזכריה / סיפור זכריה ואלישבע – פרה פיגורציה לאברהם ושרה, יוחנן כדמות שמשון, יצחק ואליהו(לוקס א',5).

לוקס מבצע, מבחינה ספרותית, כפילות. מספר על הריונה הפלאי של אלישבע ואחר כך גם על הריונה הפלאי של מרים. העובר של מרים נעלה על עוברה של אלישבע, אך הבשורה לזכריה בהיכל, בקודש הקודשים היא בעלת ערך רב.

הולדת יוחנן המטביל – כאשר הוא נולד, זכריה קורא שמו יוחנן. מאחר ויוחנן גדל במדבר הוקמה כנסיית "יוחנן במדבר" ליד מושב אבן ספיר.

בשורת יוחנן המטביל – בעת שלטון הקיסר טיבריוס, יוחנן מסתובב וקורא לציבור לבוא ולהיטבל וכן דורש מהם לחזור בתשובה ולעשות חסד. כיוון שהעם היה שרוי ב"ציפייה" אנשים חשבו שהוא המשיח. אך יוחנן פונה לכולם ואומר כי יבוא חזק ונעלה ממנו. "הוא יטביל אתכם ברוח הקודש ובאש" (ג', 16)

בשל דבריו ומעשיו, יוחנן נכלא.

טבילה ברוח הקודש היא מושג נוצרי חשוב.

טבילת ישוע – כשכל העם נטבל, גם ישוע מגיע להיטבל. אצל לוקס, יוחנן נכלא בכלא על ידי הורדוס אנטיפס ולא נמצא כדי להטביל את ישוע. לוקס מדגיש את עליונותו של ישוע על פני יוחנן בכך שלא מזכיר אותו כלל כמטבילו של ישוע. (אצל מרקוס ישוע בא מנצרת ויוחנן מטבילו בירדן – א', 9).

לוקס הוא הסופר של ספר מעשי השליחים. שם הוא מעריץ את יוחנן אך מדגיש כי הטבלת יוחנן היא הטבלה במים כדי לקבל עול נצרות ואילו הטבלת ישוע היא זו שבעקבותיה באה רוח הקודש (מעשי השליחים,  י"ח,24).

מות יוחנן המטביל – הורדוס נשא את אשת אחיו ויוחנן יוצא נגד נישואין אלה האסורים לפי ההלכה.

בתגובה הוא משיך את יוחנן לכלא. אך אשתו ובתה שונאות אותו. באחד הנשפים שהן עורכות, הבת רוקדת בפני הורדוס ובתמורה הוא מבטיח להיעתר לכל בקשה שלה. היא מבקשת את ראשו של יוחנן והורודוס אכן מקיים את הבטחתו: "הביא את ראשו בקערה ונתן אותו לנערה שנתנה אותו לאימה" (מרקוס ו', 28).

הביוגרפיה של יוחנן + אתרים:

הבשורה לזכריה – בית המקדש

הביקור של מרים אצל אלישבע – עין כרם

הולדת יוחנן – כנסיית יוחנן בהרים – עין כרם

                    כנסיית יוחנן במדבר – מושב אבן ספיר

יוחנן המטביל – הירדן

יוחנן בכלא – מבצר מכוור

יוחנן מוצא להורג – קבורה בסבסטיה

שליחותו של ישוע  =  MINISTERY

פעילותו של ישוע נמשכת 3 שנים. היא מתחילה בטבילתו בירדן ומסתיימת בצליבתו.

טבילת ישוע -  EPIPHANY                                                                                      פיירו דלה פרנצ'סקה

הטקסט מתחבט איך להדגיש את העובדה שישו נעלה על יוחנן לאור העובדה

שישו הוא זה שמגיע מנצרת לאזור יריחו - קסר אל יהוד  (המקום מופיע במפת מידבא).                                                                                          אתר חלופי לצליינים: הירדנית בכניסה לקיבוץ כינרת)

 ההדגשה מתבצעת ב – 2 אופנים:

*  יוחנן אומר לישוע כי הוא זה שצריך להיטבל אצל ישוע כי ישוע נעלה ממנו.

*  בזמן הטבילה של ישוע יוצא קול מהשמים ואומר:  

"זה בני אהובי אשר בו חפצתי" (מתי ג', 17).

על כן ההטבלה היא מועד חשוב בנצרות כמו הצליבה.

ההטבלה נקראת: EPIPHANY  = התגלמות אלוהית כסמל להכתרה של ישוע. אירוע הטבילה של ישוע מזוהה עם ירידת רוח הקודש בדמות יונה.                         

לכן כל כך חשוב להיטבל.

זוהי טיפולוגיה למעבר בני ישראל בירדן. אליהו הנביא עולה השמימה מעל הירדן. הוא מותיר את אדרתו לאלישע והדבר הראשון שאלישע עושה הוא להבקיע את הירדן בעזרת האדרת כהוכחה שקיבל את "כוחו" של אליהו.

ישוע עומד בניסיון

ישוע מסתובב במדבר בבדידות 40 יום ו – 40 לילה במדבר. במקום הידוע היום בשם הקרנטל.

קרנט – ארבעים.  מכאן גם המילה קרנטינה – מקום בו מתבודדים אנשים.

יש בכך הקבלה לאירועים במקרא:

*  המבול נמשך 40 יום כהכנה לעולם חדש.

*  עם ישראל נודד במדבר 40 שנה כהכנה לכניסתו לארץ המובטחת.

*  משה שוהה 40 יום על הר סיני כהכנה למעמד קבלת התורה.

בלוח הזמנים הנוצרי, לזכר תקופת ישוע במדבר מציינים הנוצרים את "תקופת הארבעים" היא תקופת הינזרות מבשר לקראת חג הפסחא. השבוע האחרון של הארבעים הוא השבוע הקדוש, ואז נכנס חג הפסח.

במדבר, עובר ישוע ניסיונות של השטן לגייס אותו לצידו =  TEMPTATIOS  of  CHRIST .                 

ישוע עומד בכל 3 הניסיונות. בספרות היוונית, חזרה 3 פעמים על דבר הופך אותו לקבוע = נצחי. על כן, ברור, שאין צורך להמשיך לספר על ניסיונות שעובר ישוע.

1. ניסיון לפתות את ישוע לבקש מה' שיהפוך אבנים ללחם. תשובת ישוע:

"לא על הלחם לבדו יחיה האדם, כי על כל מוצא פי ה'" (מתי ד', 4).

      2.   ניסיון לפתות את ישוע שישליך עצמו למטה מפינת גג בית המקדש. תשובת ישוע:

            "לא תנסה את ה' אלוהיך" (מתי ד', 7).

      3.   ניסיון לפתות את ישוע להשתחוות לפני השטן תמורת מלכות תבל. תשובת ישוע:

            " לה' אלוהיך תשתחווה ואותו לבד תעבוד" (מתי ד', 10).

מיד לאחר ארבעים היום במדבר והניסיונות שהוא עובר, מתחיל ישוע בפעילותו. ישוע פועל שלוש שנים:  פעילותו היא: הטפה, קריאה להתכונן לגאולה, למלכות שמיים, ריפוי, גירוש שדים.                                                

 "וישוע חזר בגבורת הרוח אל הגליל ושמעו יצא בכל האזור. הוא לימד בבתי הכנסת והכול שיבחו אותו"

 (לוקס ד', 14)

המופת – ההתנהגות המהווה מודל.

ישוע פועל בגליל (בצפון מערב הכנרת), במרחב נצרת כפר קנה עד לכנרת, כפר נחום, בית ציידא.

הוא פועל גם בצור ובצידון, ופעם או פעמיים בשומרון.

הניסים שעושה ישוע:

את כל הניסים של ישוע נצטרך לקרוא כסיפורים עם רמזים תיאולוגיים – פרה פיגורציה.

הנס הראשון - בכפר קנה אשר בגליל ליד נצרת בחתונה, שם הופך את המים ליין. היין אולי כדמו של ישוע החתונה אולי למעמד הקדוש עם הבורא.

אין נביא בעירו – ישוע נושא דרשה בבית כנסת בעירו נצרת. האנשים לא מקבלים אותו ומגרשים אותו מהעיר. ישוע מכיר בכך שאינו רצוי ואין הוא יכול לדרוש בעירו מכאן הביטוי: "אין נביא בעירו".

בית הכנסת בו הוא דרש היום היא כנסייה ונקראת כנסיית בית הכנסת.

רצו תושבי נצרת רצו להשליך את ישוע מהר הקפיצה. אירע לו נס, הוא הצליח לעבור בין האנשים וניצל (לוקס פרק ד'),  במקום יש כנסיית הר הקפיצה.

הטפה – הדבר הראשון שעושה ישוע הוא להטיף "מלאה העת וקרבה מלכות אלוהים! שובו בתשובה והאמינו בבשורה" (מרקוס א', 15).

תלמידים – הדבר השני שעושה ישוע, בטרם החל לעשות ניסים, הוא איסוף תלמידים.                                            מתחיל מזוגות של אחים:   פטרוס ואנדריי     יעקב ויוחנן.           

4 דייגים שקרא להם והם מיד עזבו הכול והלכו אחריו.

בהמשך מלווים אותו 12 התלמידים שאוסף מחופי הכנרת.

הדייג ועסקי הדייג הם עסק משפחתי – הדייגים לא עובדים כבודדים, אלא, מדובר בעסק כלכלי מכניס מאוד עד כדי כך שאפילו מעסיקים לפעמים עובדים שכירים. כלומר, הצגת הדייגים כעניים וכי ככאלה הם נוהים אחרי ישוע היא לא מדויקת כי הדייגים בעת ההיא היו במצב כלכלי יציב ואפילו טוב.

"כשהלך ליד ים הגליל ראה שני אחים... משליכים רשת לתוך הים כי דייגים היו. אמר להם: בואו אחרי ואעשה אתכם דייגי אדם" (מתי ד', 18-20).

גירוש רוח טמאה – ישוע ירד ללמד בכפר נחום. האדם הראשון שהוא פוגש ואומר ועומד על כך שהוא קדוש האלוהים הוא אדם טמא שנכנס בו שד (לוקס ד', 31).

הניסים אותם מבצע ישוע: ריפוי חולים רבים, במיוחד גרוש שדים (השטן מכיר במי שיש לו כוח להביסו ועוזב את גוף האדם שהתמקם בו). מוכי צרעת שהיא כידוע, עונש האלוהים למי שבמעשיו מוציא עצמו מהמחנה.

כפר נחום - המקום בו הוא מרגיש בבית יותר מכל מקום אחר הוא כפר נחום. כפר נחום נקראת גם עירו של ישוע. כפר נחום מוזכרת פעמים רבות בברית החדשה. שם מתגורר פטרוס. כפר נחום הוא מקום מאוד מרכזי בנצרות. מקום של פעילות אינטנסיבית, אנשים באים לפגוש אותו. במקום ישנם שני אתרים:                          

ביתו של פטרוס ובית הכנסת שהופך להיות כנסיה בשלב מאוחר יותר.

ריפוי אדם משותק – שלצורך הכנסתו לבית יש לפרק את הגג. ישוע ניגש אליו ואומר לו כי מוחל לו על חטאיו. האנשים מסביב חושבים בלבם: איך ישוע מעז לומר זאת כי הרי רק לה' זכות לסלוח על חטאים. ישוע פונה אל האנשים ואומר להם: מדוע אתם אומרים בלב דברים אלה, כל רופא אליל יכול לעשות קסמים. אבל, כדי שתראו שיש לי סמכות לסלוח על חטאים אני ארפא את האדם. ישוע אומר לאיש קום והוא אכן נרפא וקם (מרקוס ב', 1-14).

המונים באים אל ישוע - פעילותו של ישוע היא בים. הכינרת הופכת להיות הזירה, במה לפעילותו של ישוע, סערות בים דייג ,ישוע חוצה את הים. לכן הצליינים אוהבים להיות ליד הכנרת, לאכול, לישון, להתרחץ שם. "ישוע הלך משם עם תלמידיו אל שפת הים והמון רב מן הגליל הלכו אחריו" (מרקוס ג', 7).

בחירת 12 השליחים – ישוע עולה להר ובוחר 12 איש שיהיו איתו – פרה פיגורציה של 12 השבטים.

"והוא קבע שנים עשר איש שיהיו איתו שישלח אותם לבשר" (מרקוס ג', 13).

משלים -  PARABIES - ישוע מספר משלים כחלק דידקטי ללמד את העם את תורתו:

"קרא אותם אליו ודיבר אליהם במשלים" (מרקוס ג', 23). ישוע אומר כי העם הפשוט מבין את דבריו במשלים וחשוב כי יבינו אחרת לא יוכלו לחזור בתשובה :

" לכם ניתן סוד מלכות האלוהים, אך לאלה אשר בחוץ הכול יהי במשלים למען יראו ראה ולא ידעו ושמוע ישמעו ולא יבינו, פן ישובו ויסלח להם" (מרקוס ד', 10).

דרך לחבר תיירים נוצרים למשלים של ישוע ונוף הארץ הוא לספר להם לדוגמא את משל צמח החרדל:  "איך נדמה את מלכות האלוהים... כגרגיר חרדל היא, כאשר זורעים אותו באדמה, הוא קטן מכל הזרעים עלי אדמות. אבל לאחר שנזרע הוא צומח ונעשה גדול מכל השיחים ומוציא ענפים עד אשר עוף השמים יכולים לשכון בצילו" (מרקוס ד', 31, מתי י"ג, 31, לוקס י"ג, 18).

ישוע משקיט סערה  – ישוע אומר לאנשיו: בואו נעבור לצד השי. הצד השני הוא האזור של הפגאנים – דקפוליס = ברית 10 ערי פוליס, ללא יהודים. בעודם שטים על הים החלה סערה קשה. מפחד הם מעירים את ישוע שציווה על הרוח להפסיק וגער באנשיו כי אין להם אמונה.

גירוש שדים - ישוע עובר לארץ הגרשיים במזרח הכנרת. שם הוא מגרש שדים מאדם. שם האיש לגיון = רבים (השטן הוא רבים לעומת האל שהוא יחיד) = הרומאים (בניגוד ליהודים). האיש הוא טמא שאוכל חזיר. ישוע מורה לשד לצאת והאיש שנרפא מבקש להישאר עם ישוע אך הוא שולח אותו חזרה לביתו ומבקש שיספר על הנס שאירע לו.

המיסיונר הראשון הוא פגאני שמספר על ישע ביישוביים פגאניים.

המסר הוא - שישו בא לעולם שיש בו קלקול עמוק. כיבוש, עוני, מחלות, מחסור באוכל. ישנו שטן בעולם וישוע  בא כנציגו של האל ללחום את מלחמת הטוב ברע, ומלחמתו זו בגירוש השדים ובמחלות היא מלחמת האל בחושך. כמי שיעשה תיקון בעולם ואלה הרמזים. גם התנ"ך אומר על ריפוי אנשים באחרית הימים. העיוורים יראו, הפיסחים שוב ילכו.

במציאות של העולם הקדום, סבלו של האדם גדול יותר, אין רפואה לכן גרוש שדים קיים מאנשים שסובלים ממחלות שונות.

דרשת ההר

הדרשה על ההר היא קטע בו מצוטטים דברים שלפי המסופר נשא ישוע לפני מאמיניו. הדרשה מצוטטת בחיבור הראשון של הברית החדשה, הבשורה על פי מתי, והיא נקראת כך משום שלפי המסופר נשא אותה ישוע בפני מאמיניו על ההר.

הדרשה על ההר היא חלק מרכזי מאוד בבשורה על פי מתי, ובנצרות כולה, שכן היא מכילה עקרונות רבים שהנצרות מושתתת עליהם, ורבים מהפסוקים בה אף הפכו לפתגמים ולדימויים מפורסמים, כגון הדימוי על "הטיית הלחי השנייה". הדרשה היא אחד המקורות הראשונים לתורת האי-אלימות המודרנית.

ההר עליו נשא ישוע את הדרשה קרוי בנצרות "הר האושר" לזכר המילה "אַשְרֵי" המתחילה את 8 הפסוקים הראשונים של דרשת ההר. המסורת הנוצרית המקובלת מזהה את הר האושר עם הר נחום מצפון לים כנרת, אך יש פרוטסטנטים המזהים את הר האושר עם קרני חיטין.
ניתן לתארך את זמן נשיאת הדרשה לשנת 30 לערך, אך רבים מהפרשנים האקדמיים גורסים כי הדרשה היא אוסף אמירות מתוך דברי ישוע, שאסף מחבר הבשורה, וכי ישוע כנראה לא נשא את הדרשה בפועל.

הדרשה, פנים רבות לה:

1. מבטיחה עתיד שבו תיכון מלכות שמים ויהי צדק עולמי.
2. התקנון – הוראות כיצד יש לנהוג כדי להבטיח את הצדק.
3. נבואה – ברוח התורה, שמיר העל כללי הצדק והקפדה יותר מהחכמים והבקיאים.
4. תורת החיים – הלכות החיים הדרושות לאדם. פרשנות של ישוע למצוות ולהלכות.

                                            "הדרשה על ההר" -  קרל היינריך בלוך

תוכן הדרשה על ההר

*  פתיחה (מתי ה' 1-2)

*  פסוקי ה"אשרי", המתארים את אלה שהתנהגותם ראויה: "אשרי עניי הרוח", "אשרי האבלים", "אשרי החלשים" ... (שם 3-12) – זוהי נבואת נחמה: ישוע מבטיח שהרעבים, הצמאים, הנדחים מהחברה יקבלו את שכרם, לא בעולם הזה, אלא, בעולם הבא. ישוע מאמין במלכות שמים, בתיקון ובפיצוי בעולם הבא. העולם הזה קלוקל, יש בו מצוקות ובעיות כלכליות ויש תחושה של על סף קריסה עקב השלטון המושחת. זוהי טיפולוגיה של המספר 8 הכנסייה בנויה כאוקטגון כי "אשרי" מופיע 8 פעמים. ביוונית אשרי = מקריוס וזה שם יווני נפוץ.

*  "אתם מלח הארץ"  (שם 13-16) – השוואת עם הארץ למלח הארץ. המלח מזוהה עם בית המקדש, החומר היקר שמוסיף טעם לחיים ומשמש גם כחומר משמר. העם העני החומר המשמר את הערכים החשובים.

*  טענתו של ישוע כי הוא ממשיך דרכם של הנביאים (שם 17-20) – רואה עצמו ממשיך דרכם של הנביאים. אינו מבטל התורה אלא מורה להקפיד על קיום המצוות.שם עצמו כפוסק הלכה וכנביא.

*  איסור על רצח, ניבול הפה, חיוב החברות וההשלמה (שם 21-26) – הפרשנות של ישוע היא לא ברמה הפיסית של לא תרצח, אלא, גם מחשבה, גינוי כעס מחויבים בדין. אם יש לך ריב עם מישהו, דחה את כל החובות הפולחניות והטקסיות ומהר לכפר על המריבות ועל הבעיות האישיות. בין אדם לחברו קודם לבין האדם לאל.

*  איסור על ניאוף, תאווה, גירושין ונישואין שניים (שם 27-32) – לא צריך לחכות לניאוף בפועל, אלא, להחמיר: עצם המחשבה והרצון על ניאוף עם אישה זה כבר לא מוסרי. אדם צריך לשפוט עצמו פנימה. אין להתגרש, אלא, רק בגין מקרה זנות / ניאוף של האישה. אין להתחתן עם גרושה.

*  איסור על נדרים (שם 33-37) –  אין להישבע כלל.

*  מידה כנגד מידה - החיוב לאהוב את כולם, כולל אויביך, ביטול "עין תחת עין" והחלפתו ב"הטה לו גם את הלחי האחרת" (שם 38-42) – מי שעושה לך רע אל תחזיר לו ואל תתבע אותו (כמנהג היהודים שלא מחזירים מכה פיסית, אלא, מקבלים פיצוי ממוני). אפילו גרמו לך נזק, הענק מרצונך.

בעולם הנוצרי היו שאמרו שמדובר בסטנדרט של מלכות שמים.

*  ואהבת לרעך (שם 43-48) -  לאהוב את האויבים, לברך ולהתפלל בעד השונאים.

המטרה: אימטציו דאי (מאוחר יותר אימטציו ישוע) = IMITATION  DEI   . חיקוי של ערכי האל – האל נותן לכולם: רע וטוב, צדיק ורשע .

*  גמילות חסדים (מתי ו' 1-4)- מעשים טובים יש לעשות בצנעה ולא בפרהסיה ולא לשם רווח. לא לפרסם את דבר הצדקה כי מי שצריך ל"דעת" את מעשה הצדקה הוא האל שרואה הכול והכול גלוי בפניו.

*  תפילה (שם 5-7 ) - גינוי תפילות ארוכות, כשל עובדי אלילים. יציאה נגד המתהדרים בתדירות ומחצינים אותה. להתרכז בפנימיות ולהתפלל בחדרי חדרים.

*  תפילת האדון (שם 9-13) – LORD`S  PRAYER  =  PATER  NOSTER  =  אבינו שבשמים. התפילה אותה יודע כל נוצרי בעל פה. למעשה מדובר בתפילה קדומה ביותר של ישוע שמקורה, כנראה, יהודי.

*  החובה לסלוח (שם 14-15)

*  צום (שם 16-18) - יש לצום בצנעה ולא בפומבי ולא לשם רווח. אין להראות שצמים ואין לנהוג מנהגי אבלות בפומבי.

*  העולם הבא חשוב מהעולם הזה (שם 19-21)

*  העין היא אור הגוף (שם 22-23)

*  אלוהים והממון (שם 24) -  לא ניתן לשרת שני אדונים, יש לבחור בין האל לממון.

*  אל דאגה (שם 25-34) - יש לדאוג לאמונה ולמלכות האל . הדברים החומריים ימולאו על ידי האל.

*  שפיטת הזולת (מתי ז' 1-6) - לא תשפטו ולא תישפט טול קורה מבין עיניך לפני שתבקר אחרים 

*  בקשה ומענה (שם 7-12) - בקשו ויינתן לכם, חפשו ותמצאו. עשה לרעיך מה שאתה רוצה שיעשו לך פרפראזה על "מה ששנוא עליך אל תעשה לחברך" ועל "ואהבת לרעך כמוך" 

*  הפתח הצר (שם 13-14 ) - הדרך לחיים היא הדרך הקשה, ומעטים ההולכים בה, הדרך הקלה היא הדרך לאבדון, ורבים ההולכים בה

*  העץ ופריו (שם 15-20) - אזהרה מפני נביאי שקר

*  מעולם לא הכרתי (שם 21-23) - אתכם יש לפנות לאל ולא לישוע.

*  יסוד איתן ויסוד רעוע (שם 24-27) - מי אשר ילך לפי דרשה זו, בונה את חייו על אבן ויחיה, מי שאיננו - כמוהו כבונה חייו על חול וסופו להישמד.

*  סיום (שם 28-29) – השומעים את דבריו של ישוע היו מופתעים מעוצמתם ותוכנם.

ניסים של ישו

הכנסיות הנוצריות בנויות במקום של אירוע מחייו של ישוע, בדרך כלל ניסי. בסיפוריו של ישוע ומשליו יש מסר דידקטי מוסרי. עולם המשלים שלו הוא עולם עממי, טבעי ומהווה משל למלכות השמים: לשדה, למסחר באבנים יקרות לדייג במים. כלומר, שואב מהחיים שאותם חיו באותה תקופה.

הנס הראשון - בכפר קנה אשר בגליל ליד נצרת בחתונה, שם הופך את המים ליין. היין אולי כדמו של ישוע החתונה אולי למעמד הקדוש עם הבורא.

נס הלחם והדגים -    MULTIPLICATION  of  FISH  and  BREAD  (מתי י"ד, 13-22)

ביוונית מקום שומם/חרב – ארמוס =  EREMOS  (הנזירים המתבודדים נקראים הרמיטים). באזור טבחה יש בקעה קטנה שבה פורצים מעיינות מליחים ולכן היה שומם מחקלאות ואנשים. שם אירע נס הלחם והדגים: מ – 5 ככרות לחם ו – 2 דגים ישוע הצליח לחולל נס שהלחם והדגים הספיקו לחמשת אלפים איש ועוד נשארו 12 סלים. המספרים הם בעלי משמעות – 5+2=7, 12.

בעבר, האנשים שקראו את הטקסט הבינו אותו מילולית והאמינו באמונה שלמה בכל מה שכתוב. היום מבינים המאמינים כי במקום אירע נס, גם אם לא בהכרח היקפו.

                                                          פסיפס הלחם והדגים

ישוע הולך על המים (מתי י"ד, 22-44 , מרקוס ו', 45-52) – פטרוס הולך גם הוא על המים לכוונו של ישו. פתאום הוא חרד מעצם המעשה שהוא עושה ומתחיל לטבוע. ישוע גוער בו שהוא קטן אמונה וכי עלה ספק בליבו. הוא נותן לו יד ומצילו.

גינוסר  (מרקוס ו', 53-56) – ישוע ותלמידיו מגיעים אל גינוסר.שמעו של ישוע כמרפא חולים נפוץ בכל האזור ומגיעים אליו אנשים להירפא, נישאים על גבי אלונקות, רוצים ולו לגעת בכנף בגדו.

אמונתה של אישה פניקית (מרקוס ז', 24-30  ) – ספור מפתח נוצרי. ניסיון לפתוח את הגאולה החוצה מעם ישראל גם אל הפגאנים = הכנענים = הפניקים. ישוע נע בין ערים שונות במרחב כולל צור וצידון, הדקפוליס – 10 ערי הפוליס ומביא אליהם מסר של פנייה/בשורה/גאולה לעמים השונים הוא הופך להיות מפיץ של מסר אוניברסאלי ולא רק מסר של שינוי לעם ישראל.

יש כעס על הקהל שעסוק יותר בנס וברצון להירפא מאשר במשמעות הנס , האמונה באלוהים.

טקסט זה של מרקוס הוא האוונגליון הקדום ביותר וכבר דורש שהנצרות תהה לעולם כולו ולא רק ליהודים. ישע מגרש שד מבתה של האישה הפניקית.

ישוע מאכיל ארבעת אלפים איש (מרקוס ח',  1-10) – מקום שנקרא: דלמנותא – אולי בית ציידה בו ישוע מאכיל שוב אלפי אנשים.

מבית ציידה (אזור פארק הירדן), המקום שבו הירדן נשפך לכנרת והיה כפר דייגים סמוך לים, ישוע הולך לקיסרין של פיליפוס = בניאס. כלומר, הולך אל מקורות הירדן.

ישוע שואל את תלמידיו מה אומרים עליו ומה הם חושבים עליו. פטרוס אומר עליו שהוא המשיח = בכך הופך לתלמידו המועדף.

פטרוס מבשר פה בפעם הראשונה מהם הקריטריונים כדי להיחשב משיח:                                                    אדם צריך להתענות, להימאס על הזקנים/כוהנים, למות ולקום אחרי 3 ימים.                                                      פטרוס אוסר על התלמידים לדבר על ישוע אך ישוע גוער בו ואפילו מכנה אותו: שטן. זוהי מילה שלא נאמרה בטקסט מאז ההתחלה שבה ישוע הועמד בניסיון על ידי השטן.

ישוע מדבר על מותו ותחייתו (מרקוס ח', 31-38) – זוהי נקודת מהפך. עד כה לימד ישוע את ערכי המוסר. מעכשיו, ישוע מלמד את תלמידיו מי הוא ולשם מה הגיע: מלמד אותם על דבר מותו הצפוי וכי עליהם להתבונן בצלב = מוות של ישוע. הם צריכים להאמין בצלב של ישוע כי מותו ותקומתו הם אלוהיים. יתר על כן, מי שמבין את ישוע כאיש מוסר בלבד הוא שטן.

חוקרים סבורים כי כבר במאה ה – 1 לפני הספירה הייתה אמונה יהודית כי משיח יפעל לאחר מותו. כלומר, היה קיים פורמט יהודי קדום לישוע שמשיח ימות ויקום לתחייה.

מי שמאמין באלוהים – מאמין בישוע – מאמין בישוע שנצלב ומת וקם לתחייה.

יוחנן

הר תבור – הר ההשתנות  יש חוקר שטוען כי ההר הגבוה הוא הר חרמון . חראם = מקום קדוש (מרקוס ט', 1-13) ישעו עולה להר עם תלמידיו פטרוס, יעקוב ויוחנן. מתרחשים שינויים מכוננים = ההשתנות:

1. בגדיו של ישוע מלבינים עד כי הם מבהיקים.
2. הנביאים משה ואליהו מדברים עם ישוע.
3. ענן יורד וסוכך עליהם.
4. קול יוצא מן הענן.
5. נאמר: "זה בני אהובי, אליו תשמעון" – ישוע מזוהה על ידי האל כבנו.
6. כולם נעלמים ורק ישוע נותר.

מעמד הכתרה – של ישוע. אליהו עשה את שלו ונעלם = יוחנן עשה את שלו כשבישר את בואו של המשיח = ישוע. מנגד ההשתנות מבשרת את סוף דרכו של ישוע.

על הר תבור הנקרא על ידי הנוצרים גם הר ההשתנות יש כנסייה קתולית ומנזר פרנציסקאני.

             

הר תבור - אלמוג                      כנסיית ההשתנות – Berthold Werner

מתן אפיפיורות  (מתי ט"ז, 13) – ישוע נותן לפטרוס מפתחות של מלכות שמים. מה שפטרוס יקבע על פני הארץ, יהיה מקובל גם בשמים. זוהי למעשה תחילתה של לגיטימיות הכנסייה: הסמכות שניתנת לפטרוס על ידי ישוע ניתנת אחר כך להעברה לידי סמכות כנסייתית.

משל השה האובד (מתי י"ח, 10-14) -  PRODIGEL  SAN  = הבן התועה.

לאב יש שני בנים הצעיר מקבל את חלקו בירושה, בוחר לעזור ומבזבז את כל כספו בחו"ל. כשחזר, האב עורך לכבוד שובו מסיבה. הבן הגדול חש שנעשה לו עוול כי הוא, שהיה נאמן לאב, לא זכה למסיבה. האב עונה: הבן הגדול כל הזמן איתי והוא חלק ממני ואילו הבן הצעיר שהיה נחשב כמת כמו חוזר לחיים.

הביטוי שה האלוהים =  AGNUS  DEI    , כינוי לישוע ונחשב ביטוי נוצרי חשוב.

ראשוני ההולכים אחרי ישוע (יוחנן א', 35) - גם יוחנן נוקב בשם: שה האלוהים כאשר מספר על יוחנן המטביל ו – 2 תלמידים הרואים את ישוע וקורא לו שה האלוהים. ישוע קורא לשמעון בן יונה = כייפא = פטרוס.

אירוע ניסי ראשון של ישוע - חתונה בכפר קנה  (יוחנן פרק ב') –. יוחנן נחשב לאוונגליון התיאולוגי המסתורי ביותר. זהו נס סימבולי כי מתרחש במעמד חתונה. ביהדות ובנצרות ה' ועם ישראל מסווגים כבעל ואישה: ה' כבעל והעם היהודי כאישה. לימים תזוהה גם הכנסייה כאישה.

היין מזוהה עם פולחן. כשנאמר שיתנו היין הטוב בסוף אירוע החתונה אפשר להשליך לישוע.

תווך של מרים בפעילות של ישוע עם הציבור.

הטקסט מעיד על כך שנצרת באותם זמנים לא הייתה מקום מפורסם, אלא, כפר שולי. כפר קנה הוא הישוב החשוב בסביבה. נתנאל מכפר קנה = ברתולומיאו. ישוע מעיד עליו כעל איש שאין בו מרמה ונתנאל מזהה את ישוע כבן האלוהים וכמלך ישראל.

בכפר קנה יש 2 כנסיות: כנסיית החתונה – בה התרחש נס כדי היין. כנסיית נתנאל.

טיהור בית המקדש (יוחנן ב', 13-25) – ישוע מגיע לבית המקדש. הוא מתנגח כל הזמן בקהל, יוצר פרובוקציות, מתנגח כל הזמן עם יהודים.

מורה הוראה בישראל (יוחנן ג') – נקדימון – שר/מנהיג יהודי נפגש עם ישוע. מהמפגש בו ישוע עונה לשאלותיו אנו לומדים כי כל אחד בסופו של דבר יכול לשנות את דעתו ולהשתנות.

האישה השומרונית (יוחנן ד') – סיפור נוצרי מאוד ידוע בנצרות. בשכם יש כנסיית באר יעקב.

הליכתו של ישוע לשומרון מסמלת את האוניברסאליות שלו הוא מנבא ופועל גם בקרב השומרונים. לאור המחלוקת בין היהודים לשומרונים על מקום הפולחן: ירושלים/שכם, קובע ישוע כי את ה' יעבדו לא בבית המקדש בירושלים ולא בבית המקדש בשכם, אלא, בכל מקום. אין טריטוריה קדושה אחת. העולם כולו, בכול מקום שבו יהיו נוצרים יהיה טריטוריה קדושה.

הנס השני – ריפוי בן איש ממשל (יוחנן ד', 43) – בכפר נחום. עכשיו, לאחר שנודע שמעו של ישע בגליל עקב מעשיו בירושלים הוא מתקבל בסבר פנים יפות. איש מבקשו לרפא את בנו. אומר לו ישוע כי הבן בראי אם האב יאמין בכך. כשהגיע האב ראה כי בנו בריא.

ריפוי הפיסח (יוחנן ה', 1-13) – בירושלים, בריכות בית חסדא = סנטה אנה. בריכות הנמצאות במתקן עם סטווים סביבו. שימשו כבריכות ריפוי. כאן מרפה ישוע איש ופוגש בו שוב בבית המקדש. ליוחנן חשוב לקרב את ישוע ופעילותו לבית המקדש ואחר כך הופך את ישוע עצמו לבית מקדש. מגחך את היהודים כי הם יוצאים נגד ישוע בגלל שעקב הנס שעשה לאיש הפיסח הוא חילל את השבת.

                 

ברכות בית חסדא - Ariely                         כנסיית סנטה אנה

                                               

הלחם האמיתי (יוחנן ו', 22) – שמעו של ישוע כנביא וכמרפא מתפשט ואנשים מחפשים אותו ובאים אליו ממרחקים ומפליגים על גבי סירה בכנרת תוך כדי חיפושיהם אחריו. ישוע מוכיח  אותם כי הם מחפשים אותו לא בשל אמונתם בו, אלא, בשל יכולתו לחולל ניסים. כדי שיספק להם לחם. יש מציג עצמו כלחם האמיתי: "אני הוא לחם החיים. כל הבא אלי לא ירעב והמאמין בי לא יצמא עוד" (יוחנן ו', 34).

ישוע בבית המקדש (יוחנן ז'/י') – ישוע חוזר פעם שלישית לבית המקדש בירושלים בחג הסוכות ומרבה לדבר שם עם הקהל, לענות לשאלות. אחר כך, חוזר ישוע לבית המקדש בפעם הרביעית בחג החנוכה.

ספר דניאל – הספר האחרון בתנ"ך הוא ספר מאוד משיחי ומיסטי ובו פרטים על האדם שיתווך לקראת קץ הימים. הוא משתמש בביטוי:  בן האדם כביטוי משיחי. לכן ישוע משתמש בביטוי זה.

החייאת אלעזר – לזרוס (יוחנן י"א) – ישוע מתקרב לירושלים. בבית ענייה הוא אומר לתלמידיו כי אלעזר מת והוא הולך אליו כדי להחיות אותו. החייאה זו נחשבת כשיא כי זה מבוא להחייאתו של ישוע, המועד הקרוב ביותר לזמן מותו של ישוע וכעין חזרה גנראלית לתחיית המתים.

ישוע אומר לאלעזר: קום וצא ואלעזר קם מקברו בתוך תכריכיו.

לכן, סיור בהר הזיתים ראוי שיפתח או יוזכר בית ענייה.

אישה בשם מרים המזוהה עם מרים המגדלית, מבחינה בקדושת ישוע ורוחצת את רגליו בשמן יקר.

 אטריבוט = סמל מזהה של מריה מגדלנה הוא תמונתה כשהיא מחזיקה בידיה כד שמן.

כשנשאל ישוע למה מרים שמרה את השמן, עונה ישוע: היא שמרה זאת ליום מותו של ישוע. "הנח לה: היא שמרה זאת ליום קבורתי" (יוחנן י"ב, 7).

מכאן, שאישה = מרים מבינה ומכינה את ישוע לקראת מותו.

ישוע נכנס לירושלים (יוחנן י"ב, 12) – ישוע מגיע לירושלים בפעם האחרונה בחייו ומגיע ממזרח – מיריחו. הכניסה שלו לירושלים היא כניסת מנצח כי אנשים מקבלים9 אותו בקריאות שמחה, מנופפים בכפות תמר כסמל לניצחון וקוראים לעברו: "הושע נא ! ברוך הבא בשם ה' ! מלך ישראל".

יום א' של הדקלים - יוצאת תהלוכה מאל עזריה או מבית פגי, עולה להר הזיתים לכנסיית דומינוס פלוויט = האדון בכה, כי שם הזיל ישוע דמעות, ומסתיימת אחרי שער האריות בסנטה אנה.

ישוע בא לירושלים כעולה רגל בחג הפסח.

בספר יוחנן כמספר הפרקים על חייו של ישוע, יש מספר פרקים על השבוע האחרון בחייו של ישוע.

הקבוצות היהודיות השונות בימי בית שני וישו

בעולם הגרקו – רומי כל נושא חולק ל – 4 חלקים:

יוסף בן מתתיהו מתייחס ל – 4 קבוצות (למעשה היו יותר) יהודיות:

	צדוקים	פרושים	איסיים	קנאים	ישוע
אריסטוקרטיה	+	-	-	-	-
הלכתיות	פולחן בית המקדש	מצוות חברתיות גם מחוץ לבית המקדש	קומראן, טהרה
גזרה קדומה	אדם קובע גורלו	אדם קובע גורלו	נולדו כבני אור		כל אחד יכול להיגאל
אמונה במשיח תחיית המתים	-	+	+	+	+
בית המקדש וירושלים	+	+  עם בקורת	-	+	+ עם בקורת
ברית חדשה	-	-	+	-	+
עוני כערך/ חומרנות	-	-	+	-	+

סכום – בית המקדש:

דעות החוקרים והנוצרים שונות. ישוע עצמו היה אמביוולנטי ביחס לבית המקדש. הוא מבקר את מה שקורה שם אך לא מבטל את עצם קיומו.

רבים מהחוקרים סבורים שישו היה יהודי נורמטיבי שהייתה לו בקורת על בית המקדש אך לא הלך לגור במדבר. הוא העביר בקורת בציפייה שיקום בית מקדש מתוקן.

אצל האיסיים נמצאה מגילה, הארוכה ביותר מבין אלה שנמצאו והיא נקראת:

מגילת בית המקדש (8 מ' אורכה).

הנוצרים מאמינים שנבואת החורבן של ישוע היא הוכחה להקמת עולם ללא בית מקדש. אבולוציה פולחנית, כפי שהיא בכל העולם. כיום, רוב הדתות מתנערות מפולחן הקרבת הקורבנות.

ישוע מופיע כמתווך בין השלב הפרימיטיבי = הקרבת הקורבנות לעולם המתקדם /רוחני = מבשר את ביטול בית המקדש. לכן, כשהם רואים מסגדים על הר הבית זה לא מזעזע אותם כי הפולחן ועימו בית המקדש בטלים.

החל מסוף תקופת החשמונאים, התפצלה מהפרושים קבוצה שנקראת: חסידים.

בימי ישוע החסידים מוכרים כקבוצה נבדלת. חסידים ידועים בכך שעוני זה ערך כדרך חיים וכערך רוחני. ידועים בכך שיש להם יחסי קרבה עם ה', כך שיכולים לבקש ממנו ישירות לעשות מעשים והוא ייעתר.

חוני המעגל – צדיק ואיש מופת, בן דורו של שמעון בן שטח מן המאה הראשונה לפנה"ס.

על פי המשנה היה חוני בעל היכולת להביא לכך שתפילותיו יתקיימו. בתלמוד הבבלי מצוינת גם גדלותו בתורה, ונכתב שהוא היה בעל הסבר בהיר, ושהיה מתרץ כל קושיה שהקשו לו בבית המדרש.

כשהעם מייחל לגשם פונים אליו בבקשה.

מעשה שאמרו לו לחוני המעגל: התפלל שירדו גשמים. אמר להם: צאו והכניסו תנורי פסחים, בשביל שלא ימוקו. התפלל, ולא ירדו גשמים. מה עשה? עג עוגה, ועמד בתוכה, ואמר לפניו: ריבונו של עולם, בניך שמו פניהם עלי, שאני כבן בית לפניך, נשבע אני בשמך הגדול, שאיני זז מכאן עד שתרחם על בניך. התחילו גשמים מנטפים. אמר: לא כך שאלתי, אלא גשמי בורות, שיחין ומערות. התחילו לירד בזעף. אמר: לא כך שאלתי, אלא גשמי רצון, ברכה ונדבה. ירדו כתקנן. עד שיצאו ישראל מירושלים להר-הבית מפני הגשמים. באו ואמרו לו: כשם שהתפללת עליהם שירדו, כך התפלל שילכו להן. אמר להן: צאו וראו אם נמחית אבן הטועים. שלח לו שמשן בן שטח! אלמלא חוני אתה, וגזרני עליך נידוי. אבל מה אעשה לך, שאתה מתחטא לפני המקום: ועושה לך רצונך, כבן שהוא מתחטא על אביו ועושה לו רצונו, ועליך הכתוב אומר: ישמח אביך ואמך, ותגיל יולדתך.  (משנה, תענית ג,ח)

רבי חנינא בן דוסא  - היה תנא מן הדור הראשון. מתורתו נשתמרו בגמרא ובמשנה אמרות המייחסות חשיבות רבה ליחסים שבין אדם לחברו ומדגישות את חשיבות המעשה על פני הלימוד. בגמרא מופיע חנינא בן דוסא בעיקר בהקשרים ניסיים: בתפילתו היה האל מרפא את החולים, ברכתו גרמה לקורות עץ קצרות מדי של אישה ענייה להספיק לבניית בית שלם ולחומץ בו הודלקו נרות השבת של בתו להפוך לשמן. בכמה אגדות מוזכר עוניו של חנינא בן דוסא. חנינא בן דוסא ואשתו מובאים כדוגמה לבני אדם שיקבלו שכר על מעשיהם רק בעולם הבא. רבי חנינא הוזכר בגמרא כמי שכל העולם מתקיים בזכותו.

נאמר שאחרי מותו לא היו עוד אנשי מעשה, והכוונה יכולה להיות אנשים שעושים מעשים טובים ברמה כזו או אנשים שעושים מעשי ניסים.

ישוע נחשב כמי ששיך לקבוצת החסידים.

                                                                                                                                         

ריפוי איש עיוור (מרקוס י', 46)

הדרך של ישוע היא מיריחו                 לירושלים.

זוהי דרך חשובה ומרגשת עבור הנוצרים: דרך שישוע עולה כדי לגאול את העולם וגם איש עיוור יש לו סיכוי להיגאל כי הוא רואה "נכון" מבפנים – כלומר, יודע שישוע הוא המשיח בן דוד ונעשה לו נס ורואה גם כלפי חוץ. מצטרף לישוע.

ישוע מדבר פעם שלישית על מותו ועל תחייתו (לוקס י"ח, 31)

כאמור, כאשר מונים אירוע /תופעה 3 פעמים היא הופכת לנצחית.

פעם ראשונה – בניאס

פעם שני – למרגלות הר תבור

פעם שלישית – בדרך לירושלים. ישוע מפזר לתלמידו רמזים כי כדי להציל את העולם על המשיח למות ולקום לתחייה.

ישוע בביתו של זכי המוכס (לוקס י"ח, 35)

זכי המוכס ידוע כאיש עשיר ומושחת. אך הוא חוזר בתשובה וישוע מודיע כי גם איש עשיר שידוע כמושחת יכול להיוושע. עץ השקמה ביריחו נמצא במקום בולט בעיר.

המשיח בבית ענייה (מרקוס י"ד, 3-11)

ישוע נמצא עם תלמידו בביתו של שמעון המצורע והסב עימו לשולחן. מקום מחוץ לירושלים. מאחר ומדובר בעת העלייה לרגל לירושלים, סביר שלא היה מקום להתארח בעיר. אישה מושכת את ישוע בשמן יקר והוא מצהיר כי זו הכנה לקבורה.

סעודת הפסח (מרקוס י"ד, 12-24) סיפור חשוב

ישוע עולה לרגל בפסח כנראה בשנת 30/33, כמו כל יהודי מאמין אחר. הוא נצלב בפסח והנוצרים מקשרים את זה לסיפור יציאת מצרים ולקורבן הפסח.

ניכר, כי הסיפור במרקוס הוא לא לקהל יהודי. הפרטים שהוא נוקב בהם ידועים וברורים לכל אדם יהודי ועל כן מיותרים. העובדה שהם מופיעים מוסבר בכך שהוא פונה לקהל לא יהודי. ישוע בא לירושלים כדי להקריב את קורבן הפסח בבית המקדש. הוא שוהה עם תלמידו בבתניה ושולח 2 תלמידים (2 המרגלים?) כדי שימצאו לו מקום בביתו של איש, שלא נוקב בשמו, אשר נושא כד מים (רבים הסתובבו עם כדי מים, כיצד יוכלו למצוא דווקא אדם מסוים?) הנוסח הוא מאוד מסתורי.

לפי גרסת יוחנן – רחיצת הרגלים (יוחנן י"ג) ישוע רוחץ את רגלי תלמידיו, למרות התנגדותם ומורה להם

לנהוג כמוהו. מנהג זה מוכר מטקס שמבצעים עד היום האפיפיור והבישופים.

בערב, בא ישוע עם 12 תלמידיו ומודיע שאחד מהתלמידים יסגיר אותו. "מישהו שטובל ידיו באותה קערה". כדי להבין את המשפט צריך להכיר את ההתנהלות במזרח שם הגברים נסובים סביב קערת מזון מרכזי ואוכלים בידיים, כלומר, מדובר באדם מהמעגל הקרוב והאינטימי לישוע.

ישוע בא לירושלים, למרות שהיה נרדף ולמרות שידע שהולך למותו, כי בא כדי להקריב עצמו !

הוא נוזף במי שצפוי להסגירו – אומנם כתוב על המשיח = בן אדם – כי נגזר עליו למות אך "אוי לאיש אשר יסגיר את בן האדם" כלומר, נכון שהמשיח צריך למות אך מי שעושה זאת ברצון ובשמחה או תמורת בצע כסף טוב היה שלא היה נולד.

הנוצרים כותבים את שמו של יהודה איש קריות = ISKARIOT במילה אחת ולא בהכרח שיודעים כי מדובר במקום ממנו בא יהודה.

במעמד זה בוצע ישוע את הלחם = לחם עוני = מצה (כי ערב פסח) ואומר: "זה גופי".

לוקח כוס יין מברך על היין ואומר: "זה דמי - דם הברית" (דם הברית נזכר בתנ"ך רק פעם אחת בלבד כאשר משה הזליף את דם הברית סביב המזבח). זהו אקט פולחני שהכנסייה מתבססת עליו.

המיסה היא חיבור של 2 זיכרונות נוצריים:

1.      הסעודה האחרונה – כשאוכלים ושותים את גופו ואת דמו של ישוע שיודע שזו לו פעם אחרונה.

2.      הצליבה של ישוע – כוהן הדת אומר:     HOC   EST     CORPUS  MEUM

                                                     

                                                    

                                                            THIS     IS        BODY      MINE

ישוע כבר יודע שזו פעם אחרונה שיסעד עם תלמידיו, אך מבשר להם כי ישתה שוב יין במלכות שמים.

ישוע ברך ראשית על הלחם ואחר כך על היין. למעשה, הפוך מאשר ביהדות. אולי יש בכך השפעה איסיים:

1. איש עם כד מים – בדרך כלל זה תפקידה של האישה לשאת את כד המים מהבאר. אם מדובר באיש הרי הוא בא מקהילה שאין בה נשים.
2. שער ציון – ישוע נכנס לירושלים משער ציון שהיה ידוע כשער ממנו יצאו ובאו האיסיים לכוון המדבר.
3. ידוע שבקומראן נהגו בפולחן לברך ראשית על הלחם ואחר כך על היין.

האירועים בירושלים ביום חמישי:

מיריחו             הר הזיתים, בית ענייה           כניסה לירושלים – הר ציון           הר הזיתים            הר ציון     

                       רחיצת הרגלים                       גת שמנים                                              בית הכוהן הגדול קיפא                                                                                        

                                                                             חדר הסעודה האחרונה                                

                                                                             כנסיית היגון                       

                                                    תפילת ההסגרה

 בסעודה האחרונה ישוע אומר 2 דברים חשובים:  זה גופי ודמי    -   אחד מכם יבגוד בי.          

בגת שמנים, פעם ראשונה ששומעים כי ישוע חש חרדה ומועקה. לכן זה המקום שבו הצליינים מאוד מתרגשים. ישוע נופל ומתפלל לה' כי אינו רוצה למות, אך משאיר לה' לעשות בו כרצונו.

ישוע רואה את 3 תלמידיו ישנים – כלומר, להבדיל מישוע האלוהי, הם אנושיים ולכן נכנעים לצרכיהם הארציים. הוא הולך להתפלל פעמיים נוספות וכשהוא חוזר, רואה אותם ישנים. כלומר, 3 פעמים = נצח = ישוע מתפלל ו – 3 פעמים רואה את חולשת האנושות ומבין כי נגזר עליו להיות הקורבן כדי להציל האנושות מרמתה הנמוכה. (מרקוס י"ד 33).

כנסיית היגון  AGONY  - נבנית במקום בו התפלל ישוע בגלל החרדה והמועקה שלו על מותו הקרב ועל קלקולי האנושות. נקראת גם:  כנסיית כל העמים  CHERCH of all NATIONS .

ישוע נעצר (מרקוס י"ד )

יהודה איש קריות בא עם המון רב מטעם הכוהנים. ישוע אומר להם: יכולתם לתפוס אותי בבית המקדש ולא עשיתם כך. כולם עזבו אותו וברחו כולל תלמידיו.

הכוהן הגדול שואל אותו: האם אתה המשיח? אומר ישוע: אני הוא.

הכוהן הגדול מודיע כי מדובר בגידוף האל. מעשה שהעונש עליו הוא מוות.

ישוע הוחזק בבית הכוהן הגדול קיפא בחדר.

המקום זה הוקמה כנסיית סנט פיטר אין גליקנטו  ST. PETER in GALICANTO   .

כייפא = פטרוס = שמעון מתכחש במקום זה 3 פעמים להיכרותו את ישוע, התרנגול קורא (כלומר השחר עלה יום ו') וכייפא מתייפח בבכי, כלומר, מביע חרטה עליו מעשהו.

ישוע לפני פונטיוס פילטוס (מרקוס ט"ו, 1-4)

ראשי הכוהנים כבלו את ישוע ומסרו אותו לפילטוס ששואל אותו: אתה מלך היהודים? אגב הוא מייחס לו את התואר REX = מלך בדרגה נמוכה השמורה למלכים ממונים בעמים כבושים. ישוע משיב: אתה אומר.

פסק דין מוות (מרקוס ט"ו 6-20)

באותה העת שוהה בבית הכלא אסיר יהודי שהואשם ברצח ושמו בר אבא. פילטוס מאפשר ליהודים להחליט את מי לשחרר והם בוחרים בבר אבא. כלומר – היהודים מעדיפים לחנון רוצח על פני ישוע. פילטוס מלקה אותו (חוק רומאי קובע כי כל אדם שנאסר מולקה) ומוסר אותו לצליבה.                                                               

 הלקאה  =  FLAGELATION      צליבה  =  CRUCIFIXION  .

מרקוס הוא הכותב ה"עדין" ביותר מבין האוונגליים ובכל זאת הוא שטוף בכעס על היהודים המעדיפים רוצח על פני האדם הטוב והתמים = ישוע.

ספר מרקוס נכתב בעולם רומי לקהל שאינו יהודי. מובן שאי אפשר לכתוב לקהל רומי כי מי שהתעלל וצלב את ישוע = המשיח הוא רומאי, בהסכמת השלטון ולכן מעבירים את האשמה ליהודים.

פונטיוס פילטוס מופיע בכל הכתובים כשליט אכזרי ונוקשה וכאן, מופיע כמי שמתייעץ עם היהודים ובא לקראתם. פילטוס נמצא בירושלים עקב חג הפסח – העלייה לרגל. זהו חג יהודי שבו מתרכז המון אדם בירושלים ומשמעות החג היא גאולה. הוא חושש ממרידות ולכן הגיע לכן ממקום מושבו עם חייליו.

במשפט הרומאי בפרובינקיה, עובר זמן קצר מאוד בין המשפט להוצאה להורג. על כן, מיד לאחר פסק הדין ישוע מובל למקום הצליבה.

הנידון חייב לקחת עליו קורת עץ שתשמש כקורה אופקית (כאנך משמש אילן) ולשאת אותה עד למקום הצליבה.

מקום הצליבה הוא מחוץ לעיר, על דרך ראשית, למען יראו ויראו.

ישוע נמסר לחיילים שמתעללים בו, שמים עליו בגדי ארגמן וזר קוצים. יש בכך כדי להשפיל את הקבוצה ממנה בא = היהודים. אם זה מלכם של היהודים, הרי כולם עלובים.

צליבת ישוע (מרקוס ט"ו 21)

עקב מצבו הגופני הירוד של ישוע הקורה נפלה מעליו. הרומאים תופסים עובר אורח בשם שמעון מקיריניה ומטילים עליו להרים את הצלב ולשאתו את מקום הצליבה .

נותנים לישוע יין מהול במור ולא לקח. (יש מנהג יהודי לתת להולכים להורג יין כדי לטשטש אותם) כי לא חיפש להקל על ייסוריו.  ישוע מופשט מבגדיו והחיילים מחלקים את הבגדים ביניהם.

בשעה 9 בבוקר צולבים את ישוע ומשני צידיו צלבו שני שודדים. בכך התקיים הכתוב: "ואת פושעים נמנה".

מותו וקבורתו (מרקוס ט"ו 34) (לוקס כ"ג 44)

בשעה 12 בצהרים משתרר חושך. מכוון לרמוז כי כל יסודות העולם השתבשו.

במרקוס – ישו על הצלב 6 שעות. הוא קורא לה': "אלי אלי למה עזבתני" על הצלב הוא אנושי וסובל. הטקסט של מרקוס נכתב ביוונית ומשפט זה הוא בין הבודדים שנכתב בארמית ולכן החוקרים נוטים לקבל נוסח זה.

בלוקס – הנוסח שונה. ישוע משלים עם מותו: "אבי בידך אפקיד רוחי".

ישוע צועק בקול גדול ומת. פרוכת המקדש נקעת לכל אורכה ואין חציצה בין קודש לחול שיבוש סדרי עולם.

מי שרואה את רגע מותו של ישוע הוא שר המאה – קצין רומאי שאומר שהוא באמת בן האלוהים. כלומר, הראשון שמודה כי ישו הוא בן האלוהים הוא נוכרי.

גם נשים ראו אותו ברגע מותו. זוהי הקבוצה שהלכה איתו. כלומר, העובדה שליוותה אותו קבוצת נשים מעידה על כך שמדובר בקבוצה מיוחדת ולא אופיינית לקבוצות היהודיות שלוו את המת באותה תקופה.

בערב שבת בא איש בשם יוסף הרמתי\ שהיה חבר סנהדרין נכבד ונמנה על מאמיניו של ישוע וביקש את גופתו. הוא עטף את גופתו בסדין והניח את הגופה בקבר חצוב בסלע וגלל אבן על פי הקבר.

תחיית ישוע (מרקוס ט"ז 1-8)

שתי נשים: מרים המגלית ומרים אם יעקב ושלומית באו כדי למשוח את גופת ישוע בבשמים וראו כי האבן שעל פי הקבר נגולה. בתוך מערת הקבר ראו בחור לבוש גלימה לבנה = מלאך. הוא אומר להן שישוע קם לתחייה וכי עליהן לספר על כך לתלמידי ישוע ולפטרוס-כייפא שהוא מסתובב בגליל. אך הנשים נבהלות ובורחו.

התגלותו ועלייתו למרום (מרקוס ט"ז 9-20)

למעשה, הטקסט של מרקוס מסתיים עם הסיפור על תחייתו. אך מסורות מאוחרות התקשו לקבל סיום זה והוסיפו חלק נוסף ובו סיפור סיוריו והתגלויותיו של ישוע בגליל 40 ימים, עד שעלה סופית השמימה.

                                                                                                                                                                                                                                              

לונגינוס – החייל שעמד למרגלות ישוע ודקר אותו בחנית כדי לראות האם עדיין חי.

לונגי = חנית ביוונית. קפלה מוקדשת לו בכנסיית הקבר.

אתרי ההתגלויות של ישוע:

* ליד הקבר – מריה מגדלנה, מרים, נשים נוכחות באירוע. קפלה למריה מגדלנה /נשים בכנסיית הקבר.

* באמעוס – שניים.

* בחדר הסעודה האחרונה - אחד עשר השליחים.

* ים טבריה

* הר הזיתים – העלייה השמימה.

הקבר – במקום זה ישנן מספר גרסאות:

מרים המגדלית רואה שאבן הגולל שעל פי הקבר הוזזה. היא מספרת לשני תלמידי ישוע: לפטרוס ותלמידו האהוב שבאים לקבר ורואים רק תכריכים. מרים רואה בקבר שני מלאכים כשהיא מסתובבת התגלה לה ישוע ונותן לה משימה חשובה מאוד – לספר לשליחים כי הוא קיים. בקפלת מריה מגדלנה יש גם ציור וגם פיסול של הסצנה הנ"ל (יוחנן כ' 1-31).

מרים המגדלית ומרים באות אל הקבר. מתרחשת רעידת אדמה ומלאך יורד וגולל את האבן מפי הקבר. השומרים מעולפים. המלאך מורה להן לראות כי הקבר ריק בשל תחייתו של ישוע וכי עליהן למהר ולספר על כך לתלמידיו. כשהיו בדרכן נגלה אליהן ישוע וגם הוא אומר להן לבשר את דבר תחייתו לתלמידים וכי יפגוש אותם בגליל (מתי כ"ח 1-10).

אמעוס – קיים בוותיקן קודקס ובסיני קודקס אחר שנותנים מרחקים שונים לקביעת מיקום אמעוס. הזיהוי אפשרי באחד מהמקומות הבאים:

* לטרון – זיהוי מהמאה ה – 19 והוא המקובל היום.

* אבו גוש

* קובבה

שניים נפגשים ומתלוננים על כך שהאמינו במשיח והנה הוא מת. ישוע קורא להם: חסרי דעת וכבדי לב, על כך שלא מאמינים. הוא מבאר להם את התנ"ך כולו, מסב איתם לאכול, מברך על הלחם ונותן להם. אז "נפקחו עיניהם" והבינו שזהו ישוע. השניים חוזרים לירושלים, לחדר הסעודה האחרונה, פוגשים את אחד עשר השליחים ומספרים שפגשו את ישוע. פתאום, ישוע מגיע ועומד ביניהם. שוב הוא מסביר את התנ"ך, מוליך אותם לבית ענייה ושם נושא ידיו מברך אותם ונפרד מהם.

חדר הסעודה האחרונה – 11 תלמידו של ישוע מתקבצים. הוא מגיע ומראה להם את ידיו ואת צידו: את סימני הצליבה ואת מקום הדקירה. תלמיד בשם תומא, מסרב להאמין שזה אכן ישוע בלי לראות בברור את סימני הצליבה ואפילו לגעת

בהם. ישוע נותן לו לגעת ולאמת אך מהלל את אלה המאמינים גם בלי לראות במו עיניהם. מכאן הביטוי: תומס המפקפק =  DAUTING  TOMAS .                                                                                     

  ישוע מעביר לתלמידיו את רוח הקודש כדי שימשיכו בפועלו.

ים טבריה – ישוע מתגלה ל – 3 תלמידיו בים טבריה. הם לא יודעים בתחילה שזהו ישוע. הם מתלוננים כי אין דגה וישוע אומר להם להשליך הרשת לצד השני והיא מלאה בדגים. בטבחה יש שתי כנסיות קתוליות:

כנסיית הריבוי  CHURCH of MULTIPLICATION – מקדשת את החיים לנס ריבוי הלחם והדגים.

כנסיית הבכורה  CHURCH of the PRIMACY  (MENSA CHRISTI) – מקדשת את ההכתרה של פטרוס על ידי ישוע כממשיכו ואף נותן לו את מקל הרועים שלו.

כגודל הבגידה של פטרוס (ההכחשה), כן גודל החרטה של פטרוס ולכן נשאל על ידי ישוע 3 פעמים האם אוהב אותו. במעמד זה נרמז לפטרוס מותו הקשה הצפוי.

ספר מעשי השליחים

4 האבנגליונים  - מספרים על ישוע.

מעשי השליחים – מספר את תולדות הכנסייה.

ספר מעשי השליחים הוא הספר החמישי בספרי הברית החדשה, והוא ספר ההיסטוריוגרפיה בברית החדשה. המסורת מייחסת אותו לאוונגליסט לוקס, מחבר הבשורה על-פי לוקס.                                                                                                                                      תוכן - הספר, כשמו כן הוא - מתאר את מעשי השליחים - התלמידים של ישוע - אחרי צליבתו, קימתו לתחייה ועלייתו השמימה. השליחים עושים נסים, מרפאים חולים ומגייסים עוד ועוד אנשים לקבוצתם, אשר נקראת בפי ההיסטוריונים "הכת היהודית-נוצרית". הספר מתאר את תולדותיה של הכת ואת המחלוקות השונות בה - בין ה"יהודים" ל"מתייוונים" שבה, ולאחר-מכן את המחלוקת בין החלק המסורתי של הכת, המונהג על ידי יעקב אחי ישוע והשליח פטרוס, אשר גורסים כי אל להם להתנתק מהיהדות, לבין השליח פאולוס, אשר שואף לקרב את הנצרות לליבותיהם של עובדי האלילים ולפשט אותה. חשיבותו של הספר גדולה מאוד, שכן זהו המקור היחיד (חוץ מכמה מאיגרותיו של פאולוס) על שנותיה המוקדמות של הנצרות.                                                                                                                                              הספר נחלק בבירור לשני חלקים שווים בערך:                                                                                   

חלק א של הספר (א-י"ב) מוקדש לתיאור תולדות הקהילה היהודית-נוצרית בירושלים.      

חלק ב מוקדש בעיקר לשליח פאולוס - חייו ופעילותו המיסיונרית.                                                                   מחבר - המסורת הנוצרית, כאמור לעיל, מייחסת את הספר ללוקס, מחבר הבשורה על-פי לוקס, שהיה רופא יווני וחבר קרוב של פאולוס. ניתוח פילולוגי של "מעשי השליחים" ושל הבשורה עפ"י לוקס אכן מגלה אחידות של סגנון ואוצר מילים בין שני הספרים. בנוסף לכך, שניהם מופנים ל "תאופילוס המכובד" וההקדמה ל"מעשי השליחים" היא בעצם חזרה על הפרק האחרון של לוקס. בנוסף לכך, בבשורה של ללוקס לא מופיעים מונחים ארמיים מתחום ההלכה היהודית, אלא, במקומם מופיע ההסבר היווני, וכן מופיעים בה מונחים מתחום הרפואה של אז. כל אלה מראים שכותב הבשורה ו"מעשי השליחים" אכן היה רופא יווני, ויכול להיות ששמו אכן היה לוקס (אך בה במידה זה יכול להיות שם-עט).                                                                       אך המדע מטיל ספק בכך שאותו לוקס היה ידידו של פאולוס, משום שהוא מרבה להשתמש במקורות אחרים (כך, הבשורה על-פי מרקוס משולבת בבשורה על-פי לוקס) ובאגדות עממיות על ישוע - במקום להשתמש במידע שאבות הכנסייה הנוצרית, המקורבים לפאולוס, היו יכולים למסור לו.

זמן - היות שבספר אין אזכורים של חורבן בית שני, היו שטענו שהספר נכתב לפני שנת 70. אולם, הספר נכתב בו-זמנית או מעט אחרי הבשורה על-פי לוקס, שכן מתייחסת לחורבן הבית, ויתר על כן, מתייחסת לתקופת שלטון של הקיסר הרומאי דומיטיאנוס (שלט בשנים 81-96), ולכן יש לשייך את הספר לשנים אלה.

פרקים א'– ב'  שתי הבטחות:                                                                                                                         

ישוע מבטיח כי רוח הקודש תשרה על השליחים. לשאלה האם עכשיו תהא הגאולה משיב כי רק ה' קובע זמנים ומועדים.                                                                                                                           

בעת העלייה של ישוע לשמים, מבטיחים שני מלאכים כי באותו האופן שהוא עולה בוא יבוא.  לוקס רואה בכנסייה פתרון לעולם ללא ישוע וכי הכנסייה היא התחליף לישוע, החל מיום מותו.                                                  

תחום השבת – אפשר להסביר לתייר את המשמעות של תחום השבת. רלוונטי לצליינים כי הישיבה של ישוע ותלמידיו בבית פגי ובבית ענייה היא בתחום השבת של ירושלים מה שמעגן את ההבטחה: "כי מציון תצא תורה".

עבור הנוצרים "הר סיני" = מקום מתן התורה הוא בשני מקומות:

הר האושר – המקום שבו ישוע מציג את עיקרי תורתו ובוחר את שליחיו.

חדר הסעודה האחרונה – רוח הקודש שורה על השליחים.                                                                                  מעכשיו מתחיל עידן חדש: עידן רוח הקודש שהוא אוניברסאלי להבדיל מעידן התורה שבו היה ליהודים מונופול.

פטרוס, התלמיד שעליו שורה רוח הקודש מתחיל מיד בפעילותו: נושא נאום בו הוא קורא לחזרה בתשובה, טבילה וסליחת חטאים. בתמורה יקבלו את רוח הקודש.

סיכום- חדר הסעודה האחרונה הוא המקום שבו מתרחשים אירועים רבים וחשובים. לאחר שישוע עולה השמימה, תלמידיו נפגשים, מתפללים, בוצעים לחם.

חדר הסעודה האחרונה איננו כנסייה ואין לאף אחד זכות לבצע שם מיסה!

בשנים: 1964 ו – 2001 האפיפיורים שהגיעו ביצעו במקום מיסה פרטית.

סופו של יהודה איש קריות – כנראה בגיא בן הינם בשדה הנקרא: חקל דמא =  ACHELDAMA = שדה הדם (לפי מוטי קז– חלקת אדמה) יהודה לא זוכה ליהנות מהשדה אותו רכש בכספי ההלשנה ומת. לפי גרסה אחרת תרם יהודה את הכסף לרכישת חלקת האדמה לצורך חפירת קברים לעניי העיר.                               כיום, מחבר כביש חדש מברכות הסולטאן, דרך גיא בן הינם למנזר אורתודוכסי יפה  סנט אנופריוס.

פרק ג'  - פטרוס ויוחנן

נס ראשון בספר מעשי השליחים מתרחש בבית המקדש. ריפוי פיסח. פטרוס מתנהג בבית המקדש בדיוק כמו ישוע: מורה לפיסח לקום ולהתהלך. המיוחד הוא שהריפוי הוא בשם ישוע. כלומר, היכולת לרפא היא של ישוע ופטרוס הוא הכלי להעברת הריפוי.

ראשית פעילות הכנסייה היא בירושלים. פטרוס מטיף בבית המקדש, עושה ניסים. הכוהנים אוסרים את השליחים בכלא, אך הם משוחררים ממנו בדרך נס על ידי מלאך.

שליחות הכנסייה היא בשורה והיא באה לידי ביטוי בהקרבה עצמית. מעשי השליחים הוא ספר ייסוד למטיפים שסובלים בגין אמונתם עד כדי הפיכתם לקדושים = מרטירים.

פרק ו' – חסד, צדקה, טיפול בנזקקים, ערבות הדדית.

מהימים הראשונים של הכנסייה נוצרת חלוקת תפקידים:

*  7 מהתלמידים/המצטרפים ממונים לעסוק בצדקה.

*  השאר ישקדו על התפילה.

טקס הסמכה – טקס חשוב שבמסגרתו מוסמכים בעלי תפקידים בכנסייה.

פרק ז' – המרטיר הראשון

סטפנוס נשפט על ידי הסנהדרין, נסקל באבנים וקורא בקול (כמו ישוע) "אדוני ישוע קבל את רוחי" = חיקוי של ישוע =  IMITATION CHRISTI . סטפנוס למעשה מחקה את ישוע עד מוות.

MARTYR = עד המעיד על אמונתו. מכאן הביטוי מרטיר וסטפנוס היה פרוטו מרטיר = הראשון.

במשך כ – 100 שנה קראו לשער שכם שער סטפנוס. בזמנה של הקיסרית אאודוקיה מצאו את השרידים שלו והוקמה כנסיית סנט אטיין. אחרי התקופה הצלבנית זיהו את שער האריות כשער סטפנוס =  ST. STEVEN. יש כנסייה/מנזר אורטודוכסי בשם סנט סטפנוס בנחל קדרון שנראת מבחוץ כמו טירה. מסורת נוספת מספרת על כך שגופתו הובאה לבית ג'ימאל, עיירת מגוריו ונקברה. משם הוצאו השרידים והועברו לירושלים. גם בבית ג'ימאל יש כנסייה הנושאת את שמו של סטפנוס.

פרק ח' –שאול רודף והבשורה בשומרון

היה יהודי מתנגד חריף לנוצרים ומסגיר אותם לשלטונות. הקהילה הנוצרית בורחת עקב הרדיפות. בשומרון, פיליפוס מבשר על המשיח, עושה נסיי ריפוי ורבים נוהים אחריו. הוא חוזר לירושלים ומתחיל לצאת לעולם הנוכרי: עזה, אשדוד, קיסריה ועוד.

פרק טי' – שאול מתנצר ופועל

ספור התנצרותו של שאול = פאולוס בדרך לדמשק. מדובר בדמותו של אדם בינלאומי: בא מחו"ל לירושלים, הולך לדמשק, עובר לקיסריה ולטרסוס. פטרוס מרפא את התלמידה טביתא (צבייה) ביפו. באבו כביר - יש כנסייה ובה קבר טביתא. ביפו - בבית שמעון הבורסי שבתוך יפו העתיקה כנסיית סנט פיטר.

פרק י' – אישור אכילת פיגול ורוח הקודש על הנוכרים

פטרוס מקבל הנחייה משמים 3 פעמים לאכול מה שנחשב בעיני היהודים פיגול וטמא.

רוח הקודש יורדת בקיסריה על נוכרים פגאנים.קורנליוס הוא הפגאני הראשון שמתנצר.

פרק י"א – קרע בין היהודים המאמינים בישוע לבין הנוכרים המאמינים בישוע

באנטיוכיה, בפעם הראשונה מכנים את המאמינים בישוע: משיחיים. כלומר, החלה ההתפתחות וההתפשטות של הנצרות וזה קורה מחוץ לארץ ישראל.

בית המקדש       שומרון      איש אתיופי        עזה, אשדוד,קיסריה         לוד,יפו        קיסריה           פניקיה, קפרוס, אנטיוכיה  

                                                                       

                                                                                   אבו כביר       בית שמעון הבורסקי                  תלמידים

                                                                                   קבר טביתא     כ. סנט פטרוס                         משיחיים

                                                                   

                                       כנסיות ואתרים

עין כרם

1. כנסיית הביקור
2. כנסיית יוחנן בהרים

בית לחם

1. כנסיית המולד הביזנטית – הפתח הגדול של הכניסה הוקטן. בנאוס על העמודים יש קירות ועליהם פסיפסים מיוחדים שאין להם אח ורע בארץ מתארים את ועידות הכנסייה. עמודים ביזנטיים שצוירו בתקופה הצלבנית. איקונוסטזיס ומתחתיה הגרוטו /קריפטה של המולד. כוכב בית לחם נגנב בשנת 1848 והיו חיכוכים רבים בין הלטינים שהאשימו את האורתודוכסים בגניבה. זה הסתיים במלחמת קרים. הוחלט לאחר המלחמה על שמירת המצב = סטאטוס קוו.              מערת הלידה – Berthold Werner
2. כנסייה קתולית – סנטה קטרינה – נבנתה בסוף המאה ה – 19. מכאן משדרים את מיסת חג המולד.
3. מנזר סנטה קטרינה – פסל של הירונימוס = מתרגם התנ"ך והברית החדשה ללטינית שהיה אב כנסייה. עבר מרומא לבית לחם, גר במנזר של כנסיית המולד ושם מת. קבור במערה שמתחת לכנסייה.

    

יריחו

2 כנסיות הרועים בבית סחור. סביבן שדות ומערות שבהן, כנראה, שהו הרועים בלילה. הכנסיות קתולית ואורתודוכסית.

אתר ירדנית

מחליף את קסר אל יהוד. האתר טוב לכל הצליינים ומשרת במיוחד את האבנגליים.

קסר אל יהוד

אתר הטבילה המיתולוגי של יוחנן המטביל. יורדים לירדן ב – 6 בינואר, לפי המסורת האורתודוכסית, בחג האפיפני (כל העדות המזרחיות) ליד האתר יש קפלה מוזנחת.

תצפית אל אגן הכנרת

מומלץ הר האושר ולהסביר לצליינים מה הם רואים במרחב אפשר לקשר להר תבור ולנצרת. מומלץ לרדת לחופי הכנרת.

טבחה

1.      כנסיית הר האושר – בצורת אוקטגון (8 X "אשרי"). דרך רגלית יורדת לכוון בקעת טבחה.

2.      כנסיית הבכורה של פטרוס – עשויה אבני בזלת. היא נראית כמו סירה ששטה על המים. בתוכה יש גוש אבן לא מלוטש = מנזה כריסטי. בחוץ, פסל של ישוע מעביר לפטרוס את מטה הרועים, אחרי התחייה (לכן האפיפיור הולך עם מטה). יש פסיפס של האפיפיור פאולוס ה – 6 שמנשק את הסלע עליו עומדים ישוע ופטרוס.

3.      הכנסייה של טבחה – שנבנתה בתקופה הביזנטית להנציח את מקום הנס כי כאן נמצאה אבן גסה. במקום פסיפס הלחם והדגים המפורסם.

כפר נחום

1.      כנסיית 12 השליחים - הכנסייה, השייכת לעדה היוונית-אורתודוקסית, יפהפייה. מבחוץ היא בולטת מאוד בקירותיה הלבנים ובכיפותיה האדומות. פנים הכנסייה, עם ציורי הקיר המיוחדים, אינו נופל במאומה מהמראה החיצוני.

2.      ביתו של פטרוס – בנויה בצורת אוקטגון. יש לה רצפת זכוכית ורואים למטה את החפירות.

כפר כנא

1. כנסיית הנס הראשון = החתונה – אורתודוכסית.
2. כנסיית הנס הראשון = החתונה – קתולית מעל שרידי בית כנסת.
3. כנסיית נתנאל – ברתולומאו

נצרת

1. הבשורה
2. כנסיית יוסף
3. כנסיית גבריאל המלאך – הבשורה האורתודוכסית + המעיין
4. מעיין מרים
5. כנסיית בית הכנסת
6. הר הקפיצה.

הר תבור

1. כנסיית ההשתנות – קתולית + קריפטה
2. כנסיית ההשתנות – אורתודוכסית.

ירושלים

הדרך  "הקדושה" מתחילה מאל עזריה = בית ענייה ועולה אל הר הזיתים, יורדת מהר הזיתים אל הקדרון ועולה להר ציון דרך שער האריות (שהיום נקרא גם שער סטפנוס).

ביתני = בית ענייה = אל עזריה

1. כנסיית החייאת אלעזר – כנסייה קתולית.
2. קבר לזרוס – כנסייה אורתודוכסית – בית פגי.
3. כנסיית בית פגי – באפסיס ציור של ישוע רכוב על חמור.

4.כנסיית העלייה – בצורת אוקטגון. יש בה טביעת כף רגל של ישוע כשעלה לשמים. המקום ברשות המוסלמים בתוך מסגד מוזנח.

5. פטר נוסטר  (האלאונה) -  הכנסייה הראשונה שבונה הלנה. המערה מזוהה כמקום שבו ישוע לימד את תלמידיו, כנראה, גם את תפילת "אבינו שבשמים".

6.  דומינוס פלביט – כנסייה בצורת טיפה עם עמודים ביזנטיים. בחזית חלון/סורג שמשקיף לבית המקדש.

גת שמנים

7.כנסיית היגון (כל העמים) – יושבת על 4 עמודים כשכל ההר סביב עטור עצי זית. יש בה פסיפס של ישוע הכורע ומבקש מה' שיסיר ממנו את העול. יש לכנסייה 12 כיפות ובחזית גמלון של ישוע הכורע ברך לפני ה' ו – 12 תלמידיו. בפנים הכנסייה חשוכה כדי לסמל את הלילה בו ארע האירוע. לפני המזבח גוש סלע לא מעובד שמוקף בדגם זר קוצים.

8.  כנסיית קבר מרים – כנסייה צלבנית, במקורה ביזנטית. הכניסה הייתה עמוק למטה במדרון. במשך 600 שנה כיסה הסחף של הקדרון את הכניסה והיה צורך לפתוח פתח חדש. לא מעניינת פרוטסטנטים כי לא מעוניינים במרים.

9.  כנסיית הסגרת ישוע על ידי יהודה איש קריות.

הר ציון

10.דורמציון – מוחזקת על ידי גרמנים קתולים. הייתה, יחד עם קבר דוד, חלק ממתחם של הכנסייה הביזנטית האגיה ציון.

11.  פיטר אין גליקנטו – בנויה על מפלסים כי נמצאת על המדרון של ההר, בדרום-מערב הר ציון. סלע האם נמצא בתוך הכנסייה ומראה את מקום המאסר של ישוע.

הויה דולורזה

1. חצר בית הספר אל עומרייה- כנראה מקום המשפט
2. כנסיית ההרשעה + כנסיית ההלקאה
3. המקום בו ישוע נפל בפעם הראשונה.
4. מקום הפגישה עם אמו מרים.
5. שמעון מקירינה עוזר לו לשאת את הצלב.
6. ורוניקה מנגבת את זיעתו.
7. המקום בו ישוע נופל בפעם השנייה.
8. ישוע מנחם את בנות ירושלים.
9. ישוע נופל בפעם השלישית.

כנסיית הקבר – המקומות החשובים:

הגולג ולתא = GOLGOLTHA = CALVARY מזבח עומד על האבן המקורית.

10. קפלת חלוקת הבגדים
11. מקום הצליבה – אתר אורתודוכסי.
12. מקום המוות על הצלב.
13. ההורדה מהצלב – אתר קתולי. יש פסל ובצד נמצאת אבן המשיחה עליה הונחה גופת ישוע.
14. הקבר.

הקבר = THE TOMB הקבר נמצא בתוך מתחם מיוחד – אדיקולה – מבנה משהוקם מעל הקבר וממוקם בדיוק מתחת לכיפה. בקצה האדיקולה יש קפלה קטנה השייכת לקופטים.

קתוליקון – חלק ששייך לאורתודוכסים. מבנה צלבני מושלם, כיפה מצוירת על ידי היוונים.

 כולל 2 קפלות: המלאך , הקבר.

אתר משני: קפלת מציאת הצלב שבחלקה סלע עם פסל של הלנה.

היסטוריה

ספר מעשה השליחים מטפל במחצית השנייה של המאה ה – 1 עד בערך שנת 100.

התקופה נקראת: תקופת הנצרות תחת האימפריה הרומית שנמשכה למעשה עד שנת 324 (תקופת קונסטנטינוס הקרב/הפיכתו לשליט יחיד באימפריה/ הפיכת הנצרות לדת הרשמית והיחידה).

בתקופה הרומית הנצרות עוברת הדת הנוצרית  10 אירועי רדיפות, ביניהן:

*  65 – הקיסר נירון הורג בנוצרים של רומא. אז מוצאים להורג פטרוס – נצלב הפוך ופאולוס שהיה זכאי כאזרח רומי להישפט ברומא והוצא להורג בחרב.

מתחילה תקופה של מרטורדום = MARTYRDOM . ה"מסוכנות" של הנוצרים מבחינת הרומאים הוא סירובם להקריב קורבנות המחויבים מהדת הרומית כדרך לפייס את האלים וסירוב כזה מהווה מרידה במלכות. עבור הנוצרים, ישוע היה הקורבן האחרון ועל כן הם מסרבים להקריב קורבנות ולא במחיר הקרבת חייהם שלהם. באימפריה הרומית, היחידים שלהם הותר לא להקריב קורבנות היו היהודים.                                  *   דיוקליטאנוס – משנת 303 אימץ דיוקלטיאנוס אנטי נוצרית כשהוציא תחת ידו את הראשון מבין מספר צווים הולכים ומחמירים כנגד הנוצרים. בתחילה נדחקו מהצבא חיילים נוצרים. אחר כך הוחרם רכוש הכנסייה והושמדו ספריה. לאחר שתי שרפות שפרצו בארמונו החריף דיוקלטיאנוס את המדיניות האנטי-נוצרית עוד יותר: מי שלא הסכימו לזנוח את אמונתם הוצאו להורג. בתקופתו נערך ההרג האחרון והמסיבי ביותר של קדושים וקדושות רבים. ביניהם שנים שמוכרים: ג'ורג' וקטרינה (ג'ורג' נקבר ואולי אף נולד בלוד ובה יש כנסייה על שמו).  גלי הרדיפות נמשכו בעוצמה משתנה עד 313. הרושם שהותירו הרדיפות על הנוצרים היה כה עז, שעלייתו לשלטון של דיוקלטיאנוס נבחרה כתאריך הפותח את עידן הקדושים המעונים. התקופה נקראה גם העידן הדיוקלטיאני.

במקביל לרדיפות, הכנסייה הולכת ומתפשטת ומגיעה עד רומא. האימפריה מתמלאת בקהילות גדולות כקטנות. בנוסף, נכתבת ספרות אבות הכנסייה: פרשנות, תיאורי קדושים כמו: אוריגנס -  היה מלומד ותיאולוג נוצרי חשוב ואחד מן החשובים שבאבות הכנסייה הנוצרית המוקדמת. הוא נולד בערך ב- 182 , כנראה באלכסנדריה ומת לא יאוחר מ – 251 בקיסריה. כתביו נחשבים לניסיון הראשון לתעד באופן רציני את הנצרות. הספרות שכתב חשובה והשפיעה על הנצרות דורות רבים. אוריגנס ערך את ההקספלה, מהדורה של התנ"ך בשישה טורים שיש בה את נוסח המקרא ואת תרגומיו ליוונית.

ממצאים:

בארץ – אין כמעט ממצאים (ברומא יש את הקטקומבות) מתקופה זו. הנוצרים התכנסו בביתם = דומוס ובהם ביצעו את הפולחן שעיקרו היה באותה התקופה: סעודת האדון + שירה. מכאן התפתח הפולחן = הליטורגיה הנוצרית.

בדרך כלל, במקום שבו חיה קהילה יהודית התקיימה בצידה גם קהילה יהודו – נוצרית לדוגמא:              בנצרת בכנסיית הבשורה יש מקווה שעליו נבנה האפסיס של הכנסייה.

בכפר נחום יש גרפיטי על קירות בית שעליו נבנתה כנסייה. ספרות חז"ל מספרת כי במקום הייתה מינות (עבודה זרה).

תיאוריה: ניתן לקשר בין התקופה הרומית לתקופה הביזנטית. אנו יודעים על הניסיון של הדריאנוס למחוק את הזיכרון היהודי (על ידי הקמת איליה קפיטולינה + איסור המילה) על ידי הקמת מקדשים פגאניים על מקומות קדושים ליהודים. כנראה, שגם על מקומות קדושים לנוצרים, בהר הבית, בגולגולתא, בעין כרם. את השרידים הרומיים כמעט ולא מוצאים, למעט בכנסיית הקבר, אך יש על כך ספרות.

ספק: מקור התיאוריה הוא בפרנציסקאנים שחקרו וחפרו באר ואף הקימו אוניברסיטה בירושלים שמלמדת ומעניקה תארים בנושא. החשש הוא ממגמתיות של המחקר לפיה הם רואים בכל מקום שעליו נבנה מקדש פגאני – מקור נוצרי.

במקביל, עולה החשש, לאור חוסר הממצאים, כי מדובר בשילת אתרים ומסורות כדי ליצור אחיזה נוצרית בארץ.

בתקופה הרומית היו זרמים נוצריים שונים ומגוונים.

בתקופה הביזנטית, זרם מסוים של חשיבה נוצרית הופך לזרם הממסדי – לזרם האורתודוכסי.

מהמאה ה – 4, נקבעו דוגמות = חוק = אורתודוכסיה = דרך האמת .

לדוגמא: נושא היותה של מרים, אם ישוע בתולה. בעבר היו זרמים שחשבו שמרים לא הייתה בתולה. או נושא קיום המצוות, היו נוצרים שקיימו מצוות כמו היהודים, או זרמים שחשבו שישוע העביר את יכולותיו למריה מגדלנה ולא לפטרוס.

כאשר הוחלט בועידת ניקיאה בשנת 324 על הקרדו = עיקרי האמונה הנוצרית, נדרשו כל המאמינים לקבל את העיקריים וכל שאר הקבוצות הוכרזו כמינות = HEVETICS מעכשיו, יש רק דרך אחת קדושה קתולית (שלמה) ואפוסטולית (הופצה על ידי השליחים).

איך יודעים שהיו קבוצות שחשבו אחרת:

1.      הפפירוסים של נאג' חמדי המעידים על קבוצות של נוצרים שאימצו תיאוריות אחרות (האוונגליון של מריה מגדלנה + האוונגליון של יהודה איש קריות).

2.      אבות הכנסייה שמגנים את מי שחושב אחרת כמו אאוזביוס מקיסריה שהיה כוהן דת והיסטוריון וכותב נגד מי שנהג אחרת מהזרם עליו הוחלט.

ועידה אקומנית - כנס של בישופים מכל רחבי העולם הנוצרי אשר דן בנושאי אמונה ופולחן:

ועידת ניקיאה (325) -  שבה התקבל נוסח הקרדו הראשון, התקבלה הדוגמה של השילוש הקדוש, תחיית ישוע  וגונו האריאנים (הוצאו להורג).

ועידת אפסוס (431) -  אשר הכריזה על מריה הבתולה כעל "אם האל" וגינתה את הנסטוריאנים (הוגלו לפרס).

ועידת כלקדון (451) -  אשר גינתה את המונופיזיטיות וקבעה שלישו היו שתי מהויות נפרדות, אלוהית ואנושית אשר נמצאים יחד בלי התאחדות. ובה האשימו את הכנסיות האוריינטליות (כגון הארמנית, הקופטית והאתיופית) שהן כנסיות מונופיזיטיות.

614 -  כיבוש פרסי / 638 –  כיבוש ערבי הכנסייה הביזנטית בארץ נכנסת תחת כיבוש ערבי.           

הרקליוס היה אחרון הקיסרים הביזנטיים שחלש על הארץ.

3 פטריאכיות היו תחת שלטון ערבי: אלכסנדריה, אנטיוכיה וירושלים.

2 הפטריארכיות שלא היו תחת שלטון ערבי: רומא וקונסטנטינופול, פיתחו תרבות נוצרית נפרדת עד כדי

פיצול – הסכיזמה המזרחית בשנת 1054 . שתי הכנסיות הופרדו בשל סיבות דוקטרינות, תיאולוגיות, לשוניות, פוליטיות וגיאוגרפיות:

1. סמכות האפיפיור – לפי התפיסה ברומא, האפיפיור הוא ראש וראשון לכל כנסייה בעולם. הוא מחליף את המשיח עלי אדמות וממלא המקום של ישוע. לכן, כל מה שהוא קובע הוא אמיתי וסופי. וכן, כל העולם הנוצרי צריך להיות כפוף לאפיפיור. לפי תפיסת הכנסיות המזרחיות, כל פטריארכיה היא עצמאית ואין סמכות עליונה.
2. תיאולוגיה – מחלוקת על המילה "והבן" – רוח הקודש נובעת מהאב והבן לפי הכנסייה הקתולית ונובעת רק מהאב לפי הכנסייה האורתודוכסית.
3. טקסית – במיסה משתמשים האורתודוכסים בלחם ואילו הקתולים במצה.

אורתודוכסים                                                                 קתולים

      אב                                                                       אב                    בן

 

בן                רוח הקודש                                                           רוח הקודש

      4.  יין לכולם                                                                 יין רק לכמרים

      5.  טבילה מלאה                                                            טבילה סמלית

      6.  כמרים נשואים                                                          פרישות הכמורה

      7.  יוונית + לשון העם                                                    לטינית 

שם הכנסייה:אורתודוכסית /ביזנטית                     שם הכנסייה: רומית-קתולית/לטינית

רוב אוכלוסיית הנוצרים בארץ  היא של נוצרים אורתודוכסים/ביזנטיים (עד המאה ה – 19)

איקונות בעולם הנוצרי

787 – ועידת ניקאה השנייה – הועידה האקומנית השביעית – מחרימים את האיקונוקלסטים ונקבע כי אפשר לכבד דיוקנאות קדושות בלי לסגוד להן.

איקונין (מיוונית "דמות") -  הוא צלמית שנעשה בה שימוש בנצרות. איקונין הוא ייצוג אמנותי של סמל או של דבר מה קדוש או אלוהי, כגון קדושים או אלילים. איקונין יכול להיות ציור, תבליט, פסל, או פסיפס.

איקונוקלזם – החל מהמאה ה ־ 8 הופיעו בנצרות ויכוחים לוהטים, לעתים אלימים, על נושא הסגידה לתמונות, שלעתים נראתה תמימה וראויה לשבח, ולעתים נראתה כצורה של עבודת אלילים. התופעה החלה, כנראה, עקב ההשפעה האסלאמית שגינתה מכל וכל ציור דמויות ובמיוחד ציור דמויות שאמורות לייצג כוחות אלוהיים / קדושה.

ויכוחים אלה הובילו לעתים קרובות לניפוץ המוני של איקונות. ראויים לציון במיוחד האיסור המוחלט על איקונין שהטיל לאו השלישי בשנת  730 בכל רחבי האימפריה הביזנטית. (תמונות דתיות היו גם אחת מנקודות                                                   קתדראלה באוטרכט - Arktos             

המחלוקת של הרפורמאטורים הפרוטסטנטים במאה ה - 16, שעודדו או יזמו איקונוקלאזמות בחלקים שונים של אירופה, ועדיין נמנעים באופן כללי מאיקונין. תגובת הכנסייה הקתולית במאה ה – 17 היא "העמיסה" את הכנסיות בציורים ופסלים, מה שידוע כתקופת הברוק).

היה רק מקום אחד, שבו הוחבאו איקונות על ידי הנזירים וזה במנזר סנטה קתרינה.

ידע כללי: עדויות לקיומם של נזירים בבקעה שמתחת לג'בל מוסא ישנן כבר מן המאה ה-3 תקופת הרדיפות של נוצרים במצרים. הנוסעת אגריה מספרד מדווחת על כך ואכן בעקבות טבח ערב חג המולד 373 הלנה אם הקיסר קונסטנטינוס בונה עבורם קפלה. מעט יותר מאוחר (527-535) יבנה עבורם הקיסר יוסטיניאנוס  את המנזר המבוצר המוכר לנו עד היום מאבני גרניט מקומיות. במקור המנזר נבנה לכבודה של מרים הבתולה הקדושה, מתוך רצון להגנה על הסנה הבוער, שבתיאולוגיה הנוצרית מזכיר את מרים הבתולה הקדושה. איך? היא הקדושה ילדה את האלוהים, בערה - ללא שנפגעו בתוליה. ואילו הסנה הבוער, נשרף באש אך לא אוכל מה עוד שה' דיבר דרכו אל משה. אם תבקר במקום תוכל לראות את הקפלה הקטנה ואת השיח שהנזירים המקומיים רואים בו את 'הסנה הבוער' שחי מאז ועד היום תלוי יפה על החומה.
קתרינה היא דורותיאה בת למשפחה מצרית עשירה דווקא שקיבלה על עצמה את הנצרות בסוף מאה ה – 3  בעקבות מפגש סוער עם נזיר סורי. היא נחשבת לאחת המרט יריות הראשונות במצרים. לאחר עריפת ראשה בשל אמונתה הנוצרית גופתה התגלגלה על ידי                                                                    

                                                                                                                                        איקונה של פטרוס

המלאכים בדרך נס להר קתרינה ושם רק במאה ה-6 מצא את גופתה אחד הנזירים לאחר שחלם חלום פלאי שהוביל אותו אליה.  גופתה של קתרינה נטמנה בסרקופג של זהב במנזר והיא מדיפה ריחות טובים ופלאיים עד עצם היום הזה.
המנזר החליף את שמו לסנטה קתרינה רק במאה ה-11 לאחר שסיפורי לקח גבורתה קדושתה הנוצרית ומותה על קידוש הצלב עשו דרכם לאירופה ביחד עם מסעי הצלב .
חשיבותו של המנזר באוסף הספרים והאיקונות הנדירים שלו, כולל codex sinaiticus אחד התרגומים העתיקים ביותר של רוב התנ"ך וכל האוונגליונים - קרוב לוודאי מן המאה החמישית.
ראש מנזר סנטה קתרינה הוא בכיר בדרגת עצמאות נדירה בעולם הנוצרי, ארכיהגמון של סיני פארן וחורב בפטריארכיה של ירושלים. חשוב אולי לציין כי סנטה קתרינה היא המנזר הנוצרי הפעיל העתיק ביותר בעולם.

כותבי ההיסטוריה הנוצרית, אחרי 787 כתבו כי הורסי האיקונות היו מוסלמים ויהודים כי, כמובן, לא נוח היה לכתוב שהנוצרים עצמם ביצעו זאת.

אחד מראשי המסנגרים על פולחן האיקונות היה יוחנן דמסקינוס  675-749) ) -  שהגיע מדמשק למנזר מר סבא. היה אחד מאבות הכנסייה החשובים.  כתב מאמר תיאולוגי מבריק על איכותה האלוהית של האיקונה. עיקר טענתו התיאולוגית, שבני אנוש אינם יכולים לחשוב לאל מילים ולראות ללא התגשמות ובכל זאת, באמצעות המילים וגשמיות הם כן מסוגלים לחוות חוויה רוחנית עליונה. הוא גם נחשב כמי שהמציא את

האיקונוסטזיס: הגבהת הסורג החוצץ בין המזבח לבין קהל המתפללים לכדי קיר גבוה המכוסה באיקונות.

                   

כנסית 40 הקדושים - Avi  Derori                  תרשים – רוליג

כתגובה לועידת ניקאה ה – 2, החלו להופיע שפע של איקונות + ציורי קיר על קירות הכנסיות האורתודוכסיות (הכנסיות המזרחיות). לדעתם, כפי שה' ברא עולם שאפשר לתפוס אותו רק באמצעות החושים,כל שכן, את מה שנעלה מהעולם, כלומר, האל עצמו, ניתן לחוש/להבין/להכיר רק עם החושים. ומי שרוצה להכיר את ישוע חייב להכירו דרך החושים וחייב לראותו אותו ואת סיפור חייו. האיקונה משחזרת את סיפור חייו של ישוע לכן יש לה ערך מקודש (לא בפני עצמה), אלא, מי שיסתכל עליה מספיק זמן רואה מעבר לתמונה, את הבריאה, את הבורא.

זה ההבדל בין הפגאני לבין המונותיאיסטי:

הפגאני מסתכל על הטבע ומכיר עולם.

המונותיאיסטי מסתכל על הטבע ומגלה את הבורא. לכן גם חובה לנשק את האיקונוסטזיס.

אם מסתכלים ארוכות על האיקונוסטזיס היא הופכת להיות שקופה ורואים את מה שנמצא מעבר לה:

המזבח + הלחם הקדוש + היין הקדוש שהם הביטוי לאלוהי.

הכנסייה האורתודוכסית השתכנעה שהאיקונה היא מפגש מיסטי עם האל. לא משנה איך היא נראית , מי צייר אותה ולכן גם מנשקים אותה.

הכנסייה הקתולית לציור/פסל ערך של אסתטיקה והתמוגגות מהיופי של הבריאה. עבורה האומנות היא כלי לחינוך ההמונים האנלפבתים. לכן לא מנשקים פסלים ותמונות.

ביזנטיים אורתודוכסים                                                       קתולים

רוסים, פרבוסלאבית =אורתודוכסית                                   דרום אמריקה

מהמאה ה -15 יש פטריארך במוסקבה                                פולין, הונגריה, צ'כיה

רומנים                                                                         איטליה

סרביה                                                                          ספרד – פיליפינים

יוון                                                                              צרפת/בלגיה – אפריקה

ערבים                                                                          חצי גרמניה / חצי הולנד

                                                                                   אירלנד

עולם הנזירות

נזיר הוא אדם הנוטל על עצמו סייגים הקשורים בתענוגות החיים: סייגים אלה משתנים מדת לדת.

בנצרות -  נזיר הוא אדם שנשבע לשמור לא רק על הציוויים של הכנסייה, אלא גם על ההדרכה האוונגליונית עוני, פרישות וציות. הנזיר אמור להתמקד באידיאל של החיים הדתיים, או ב"מצב המושלם".

ביהדות, הנזירים מתחייבים להימנע מצריכת כל מוצר הקשור בענבים, כגון יין, צימוקים וכדומה; להימנע מכל מגע עם מתים; ושלא לספר או לגלח את שיערם. ההתחייבות היא לתקופת זמן שהנזיר מצהיר עליה מראש, והיא אינה יכולה לארוך פחות מחודש. בתום תקופת הזמן האמורה על הנזיר לגלח את שיער ראשו ולהביא קורבן לה'.

האסלאם, ככלל, אינו מכיר בנזירות ובסגפנות ואף רואה בה חטא. בקוראן נכתב, שהמוסלמים אינם מצווים על ההתנזרות. עם זאת, חסידי הסופים, אחת מכתות האסלאם, מנהלים אורח חיים צנוע ונזירי. כמו כן, ישנן באסלאם כתות אשר טוענות להיות ממשיכי דרכם של אישים חשובים באסלם כגון: אבו בכר והחליף עלי, אשר מנהגיהן דומים לכללי הנזירים הנוצריים.

בבודהיזם נהוג להקדיש את הילדים כשהם קטנים למנזר, שבו דואגים לחינוכם. שם הילדים חיים חיי שיתוף ומקדישים את עצמם לעבודה רוחנית. ישנם מנזרים שלומדים בהם אומנויות לחימה שונות, במטרה לחשל את הנפש, ולהתעלות מעל מגבלות הגוף. נהוג גם לעשות מדיטציות רבות.

בהינדואיזם, מומלץ לקיים אורך חיים נזירי בשלב הברהמצ'אריה, השלב הראשון בחיים בו על הצעיר להיות עסוק בלימודיו. לאחר מכן הוא מתחתן וחי חיי משפחה. בגיל זקנה מומלץ לאדם לקחת נדר נזירות נוסף הקרוי סניאסה בו הוא פורש לחלוטין מהחברה האנושית. ישנם זרמים מסוימים ביוגה הממליצים על ברהמצ'אריה, על נזירות, לכל החיים.

בסיקים הנזירות לא רק שאינה קיימת כמוסד, אלא אסורה במפורש.

בנצרות, הנזירים נודרים נדר נזירות הכולל הימנעות מחיי משפחה (לא מתחתנים ולא מקימים בית ומשפחה), והקדשת עצמם לאל ולהליכה בדרכי ישוע ושליחיו. הנזיר חי כמו ישוע:

בראשית ימי הנצרות - ובמידה קטנה יותר גם מאוחר יותר - רוב הנזירים היו מתבודדים שהסתובבו במדבריות. רק במאה ה-4 לסה"נ החלו הנזירים להתקבץ במקומות מסוימים - מנזרים.

הנזירות הנוצרית המוסדית החלה במדבריות במצרים במאה ה – 4 לספירה. חוקרים מייחסים את התפתחותה של הנזירות בתקופה זו לשינויים הרחבים שעברה הכנסייה עם התנצרותו של קונסטנטינוס וקבלת הנצרות כדת הרומאית העיקרית.  שינוי זה הביא לכך שהנצרות כבר לא הייתה קבוצה קטנה שיכלה לראות את עצמה כאליטה דתית ולפיכך היה צורך ליצור מסגרות חדשות למי שרצה להוכיח כי הוא שייך לאליטה כזאת. הפסקת הדיכוי הדתי נגד הנוצרים גם הביא לכך שלא ניתן היה להוכיח את דתיותך על ידי מעשי-מרטיריון, והנזירות היא, כביכול, מרטיריון לאורך זמן שמחליף את המוות על קידוש השם.                                                                                                                                 מייסדי מוסד הנזירות היו אנטוניוס הקדוש במזרח שנחשב גם כאב הנזירות הנוצרית בעולם ובנדיקטוס הקדוש במערב.                                                                                                                                                   כנראה שכבר מתקופה מוקדמת מאוד היה יחידים שחיו חיי בדידות, וחיקו את 40 היום של ישוע במדבר. אך אלה לא הותירו מאחריהם תיעוד ארכיאולוגי, ותיעוד כתוב מועט ביותר.                                                            

המקום הראשון שבו התקיימה הנזירות הנוצרית הוא המדבר המצרי.

הנזירות הנוצרית הוקמה על ידי אחד אבות הכנסייה הנוצרית אנטוניוס הקדוש (251 – 356)  שהוא נזיר מצרי שנחשב כקדוש על ידי הכנסייה הקופטית שהשתייך אליה, וגם על ידי הכנסייה הקתולית והכנסייה האורתודוכסית ונחשב גם כאב הגדול של כל הנזירים. המקום הראשון שאליו פנה אנטוניוס על מנת לחיות את חיי הנזירות הוא מדבר שכיום ידוע בשם "וואדי אל-נטרון" ששם עד היום קיימים כמה מנזרים.

 הוא  ייסד לא רק מנזר אחד כי אם מסדר שלם של נזירים בכך שחיבר                                      אנטוניוס

תקנון שעל-פיו פעלו מספר מנזרים. מאוחר יותר, תקנון זה היווה את הבסיס למסדרים נוספים שקמו.                                                                            רעיון הנזירות התפשט בכל רחבי מצרים, ואחר כך ברחבי האימפריה הרומית והגיע עד לבריטניה, וכמות הנזירים גדלה בהרבה. אנטוניוס הוא מופת לנזיר מתבודד,  ושמו הפך לשם מקובל בעולם הנוצרי.                                                                                         

נזיר מתבודד = הרמיט = ארמוס =  HERMIT : חי במערה לבד, או באזור מבודד. לא משאיר אחריו ממצא חומרי כי חי במדבר במערה או באוהל. הממצא החומרי הידוע במדבריות הוא המנזר.

התהילה בעולם הנוצרי הייתה שמורה להרמיטים, אם כי היה חשש מהם בגלל הניתוק. היו הרמיטים שהפכו לאטרקציה והתבודדו במקומות מוזרים וקשים כמו ראש על עמוד (שמעון סטליטס).

נוצרו סוגי נזירות: לאורה , קוינוביזם.

לאורה = שביל: הנזיר מתבודד במערה /אוהל . מערכת שבילים מחברת בין המערות של הנזירים לבין מבנה מרכזי. זוהי בעצם דרך ביניים בין התבודדות מוחלטת בתוך מערה, לבין חיי שיתוף. הנזירים נפגשים רק בימי שבת וראשון לצורך תפילה וסעודה.

הראשון שהקים בארץ לאורה היה נזיר בשם חריטון שהקים 3 לאורות שהפכו בתקופה הביזנטית למנזרים גדולים ובעלי חשיבות בארץ ובעולם הנוצרי(פרן בנחל קלט, דוק ליד יריחו, סוקה בנחל תקוע).

הלאורה הפכה פופולארית בארץ ישראל ובתקופת קונסטנטינוס נפרסו במדבר יהודה עשרות מנזרים, מחציתם לאורה.

קוינוביום = חיים משותפים: הוא מנזר שיתופי, בו חיו, למדו, התפללו, ואכלו הנזירים, תוך חיי שיתוף.

מן המפורסמים שבמנזרים אלו: תיאודוסיוס.

הקוינוביום התפתח מן הלאורה. נזירים, חיו בין שתי צורות נזירות אלו. חלק מחייהם בילו בהתבודדות במערה מבודדת כחלק מלאורה, וחלק מחייהם חיו ואף הקימו מנזרי קוינוביום.

בקוינוביום היו מכינים את פרחי הנזירים לחיי התבודדות בלאורה, עד לרגע שבו הנזירים הצעירים הוכיחו כי ביכולתם להתבודד, ואז הורשו להצטרף ללאורה.

                         

      הירונימוס                             אבתימוס                           סבאס      

הירונימוס – מאבות הכנסייה מגיע מרומא לבית לחם. מפרש המקרא, מחבר ה"וולגאטה" – תרגום התנ"ך ללטינית, דבק בפשט בכתובים.

אבתימוס - היה אחד מראשוני ומחשובי הנזירים במדבר יהודה, מייסד של מספר מנזרים מסוג לאורה וקוינוביון. הגיע מארמניה לירושלים, תחילה ללאורה של חריטון וארח כך ייסד מנזר במעלה אדומים. כמנהיג דתי הוא קבע חלק גדול מן התקנות שבעל פה שהיו נהוגות במנזרים השונים, תקנות מחייבות שהועלו על הכתב שנים מאוחר יותר. בין היתר הנהיג את תענית 40 הימים, בהם נהג לצאת אל המדבר להתבודדות ותפילה. הוא היה נערץ כבר בחייו, ועולי רגל רבים באו אליו לקבל ברכה. לאחר מותו הפכה הקפלה שבה נקבר למקום פולחן.

סבאס - בשנת 456 הגיע סבאס לירושלים מקפדוקיה שבמזרח תורכיה, בגיל 18. הוא שהה בקוינוביון וזמן קצר לאחר מכן עבר ללאורה של אבתימיוס, שאותו ליווה למסעות תענית במדבר. לאחר מות אבתימיוס, החל סבאס לחיות במערה במצוק נחל קדרון כמתבודד, ותוך מספר שנים התקבצו סביבו נזירים נוספים שחיו במערות התבודדות. עם השנים התפתח המנזר, ומספר נזיריו הגיע למאות. בעזרת תרומות נדיבות וקשריו הטובים של סבאס נבנו מבנים נוספים של המנזר על מצוקו של נחל קדרון, מול המערות ששמשו את סבאס ומלוויו. בשנות חייו האחרונות של סבאס אכלס המנזר מאות נזירים,והיו בו הן לאורה והן קוינוביון.

מנזרי מדבר יהודה לא היו מנותקים מעיר (ירושלים) ומהקיסרות, אאודוקיה עצמה ירדה למדבר יהודה להיפגש עם אבתימוס. לנזירות ולנזירים הייתה השפעה רבה על הנצרות ועל העולם הנוצרי. הם התיישבו בגבולות האימפריה ושימשו גם כאבטחה לעולי הרגל. לכן המנזרים היו בנויים כמבצרים.

הנזירות המצרית התפשטה ברחבי העולם הנוצרי והגיעה עד בריטניה.

בארץ – כל המנזרים מוחזקים על ידי האורתודוכסים:

מנזר דיר חג'לה – ליד קיבוץ בית הערבה, בנוי כמבצר. הוקם בתקופה הביזאנטית והוקדש לגראסימוס הקדוש, מאבות תנועת הנזירות הנוצרית-ביזנטית של מדבר יהודה. המנזר המקורי נהרס בתחילת המאה השביעית והוקם מחדש בשנת 1890 על ידי אנשי המסדר היווני-אורתודוקסי. במרכז המנזר פאטיו גדול וציורי. אפשר לבקר בקריפטה, לראות פסיפסים משוחזרים מהתקופה הביזנטית וציורי קיר. לא רחוק ממנו, בוואדי מוחייל (התמרים), יש בחוואר מערות הרמיטים.

מנזר מר סבא – מנזר בוואדי קדרון בצד המזרחי, נבנה בערך בשנת 460 . היה בו הארכיון חשוב ביותר לתולדות הנצרות שהועבר לירושלים. בטקסטים רואים את המעבר מיוונית לערבית.

מנזר תיאודוסיוס – מנזר קוינוביון מרכזי באזור בית לחם.

מנזר אבתימוס –הידוע גם בשם "חאן אל אחמר", הוא אחד משרשרת המנזרים שהוקמו במדבר יהודה בתקופה הביזנטית. המנזר הוקם בשנת 428 לספירה על ידי הנזיר אבתימיוס "הגדול" כמנזר מתבודדים – לאורה. ננטש במאה ה-12 אחרי שניסו להפכו למנזר מרוכז/משותף קוינוביון

המנזר נמצא בתוך הישוב מישור אדומים, והוא נמצא בתהליכי הכנה אחרונים לפתיחה למבקרים.

בחצר המנזר נמצאו פסיפסים יפים מאוד. הם מעידים על כך שהמנזרים היו עשירים. הנזירים היו עניים: העבודה היא ערך והם חרוצים, עולי הרגל משאירים תרומות והם מקבלים גם חיזוק כספי מהאימפריה כמי שמסייעים בתחזוק אזורי הספר.

מנזר סנטה קטרינה – במדבר סיני, נבנה על ידי הקיסר דיוקליטאנוס כחלק משמירת גבולות האימפריה.

קרנטל –  באזור יריחו לזכר 40 הימים של ישוע במדבר.

עין פרה – מנזר לטיני, במצוקים שסביב, מערות הרמיטים.

סנט ג'ורג' – בוואדי קלט. יש בו ציורי קיר מהמאה ה – 5 וה – 6.

נדרי הנזירות:

1. פרישות מחיי מין ומשפחה -  CHASTITY.
2. עוני  -  POVERTY.
3. צייתנות   -  OBEDIENCE , הנזיר לא בוחר דבר מלבד הבחירה הראשונה בנזירות.

מהמאה ה – 4 , כשהנצרות הפכה דת רשמית ומוכרת והתפשטה ברחבי האימפריה הרומית, גורם ההקרבה שהיה חלק חשוב בהוויה, ניטל ממנו העוקץ על כן חיפשו ייחוד והנזירות הייתה התשובה לכך. הנזירות הפכה למתת אל. לא כל אחד יכול להיות נזיר. יש להיכנס למיסיון ולשהות בו מספר שנים למועמדות ורק לאחר מבחן והצבעה של הנזירים מוחלט האם הוא מקבל עליו את הנדרים המוחלטים.

יש נזירים שהם כמרים כי למדו להיות כוהן דת. כומר לא חייב להיות עני ובעולם האורתודוכסי, הכמרים לא חייבים בפרישות ולא חייבים בצייתנות.

נזירות קתולית

כשם שיש פולחן = ליטורגיה קתולית, כך גם יש נזירות קתולית.

שיטת הנזירות הקתולית היא לפי חלוקה למסדרים.

מסדר – קבוצת מנזרים שחיה את אותו אורח חיים ואותו ייעוד בכל מקום בעולם.

במערב, אדם שרוצה להיות נזיר, בוחר ראשית את המסדר המתאים להשקפת עולמו מבין המסדרים הקיימים (חינוך, מיסטיקה, אומנות, ביטחון) ורק כאשר הופך להיות חלק מהמסדר, הוא נשלח למנזר, לפי החלטת ראשי המסדר.

פכומיוס – היה הנזיר הראשון שהגה את רעיון המסדר. הוא היה חייל רומי – לגיונר, שהכניס לתקנון את כל הרעיונות של הלגיון.                                                                                                                                                הקהילה שהקים פכומיוס הייתה פופולארית ביותר, והוקמו קהילות רבות הדומות לה. תוך שנות דור נוצרו כמה אלפי קהילות כאלה, בעיקר במצרים, ומשם התפשטה התופעה לארץ ישראל, סוריה, צפון אפריקה ובסופו של דבר לשאר האימפריה הרומית שם היא נעשתה להיבט מרכזי של החיים בימי הביניים. בתחילה, מנזרים נחשבו כפועלים מחוץ לסמכות של השלטון הכנסייתי הרשמי, וכמובן גם מחוץ לשלטון האימפריאלי, ונוצר מתח בין הכמורה לבין המסדרים הנזיריים. במהלך ימי הביניים, הייתה לנזירים השפעה רבה על הכנסייה עצמה. יש שאומרים כי תור הזהב של הנזירות הנוצרית הוא מהמאות השמינית עד השתים-עשרה.

נזירים שחיים במנזר כפופים בכל לאב המנזר, שכפוף בעצמו לראש המסדר הכפוף לאפיפיור, ומחויבים לציית לחוקים נוקשים. הם נודרים שלא להחזיק רכוש פרטי, מעבר לחפצים אישיים מועטים: גלימה, ברדס, סכין, מחט, לוח כתיבה וכלי כתיבה. עליהם להשתתף בתורנויות בעבודות הביתיות של המנזר, לעסוק בשעות היום בעבודות כפיים שונות ובשעות מסוימות לקרוא את כתבי הקודש. חייהם צנועים מאוד, מה שמתבטא, למשל, בזה שהם מכינים בעצמם את מאכליהם. חלק מרכזי מחיי הנזירים הוקדש לשימור כתבים עתיקים ולהעתקתם בעידן שלפני המצאת הדפוס.

3 תקופות בהן הגיעו המסדרים הקתולים לארץ ישראל:

1.  התקופה הצלבנית (1099-1297) – בנדיקטנים, אוגוסטינים, הוספיטלרים, טמפלרים (מטרתם ללוות ביטחונית את עולי הרגל), כרמליטים. הצלבנים גורשו מהארץ עם הכיבוש הערבי.

2.  המאה ה – 14 – הממלוכים מרשים למסדר הפרנציסקאנים להגיע לארץ הקודש. הם משנים את המפה. קונים אדמות וזכויות תפילה במקומות הקדושים וקבעו את דמות הארץ בעיני הצליין והתייר. אימצו את הויה דולורוזה, שקבעו הצלבנים. המסדר זוכה להכרה מהוותיקן: " שומרי ארץ הקודש" – CUSTODIA  TERRA  SANCTA . מאמצים את סמל צלב  ירושלים של ממלכת ירושלים הצלבנית.

         

ממלכת ירושלים     המסדר הפרנציסקאני

סמל נוסף הוא של שתי ידיים מוצלבות של ישוע ושל פרנסיסקוס שעליהן סימני הסטיגמטה. מאחר והיה כל כך אדוק באמונתו והזדהה כל כך עם ישוע, התהוו אצלו פצעי סטיגמטה ודמו נזל כמו דמו של ישוע.

הפרנציסקאנים מחזיקים את המקומות הנוצריים החשובים ביותר:

כנסיית המולד + כנסיית הקבר. הם נציגי הוותיקן בארץ הקודש מזה כ – 600 שנה. יש להם מוסד מיוחד בירושלים שנקרא: קוסטודיה שאחראי לכל המקומות הקדושים בארץ הקודש = ישראל, מצרים, ירדן וסוריה. ראש המסדר נקרא: קוסטודיום.

3.  מאות 19 ו – 20 – מגיעים הרבה מאוד מסדרים, כולל מסדרים חדשים שרק עכשיו נוצרו ובמיוחד מסדרי נזירות: סנט גוזף מחזיקים את כנסיית ארון הברית באבו גוש.

דומיניקאנים -  נוסד על ידי דומיניקוס במאה ה – 13, ותפקידו להטיף. בירושלים מנזר סנט אטיין.

אחיות נצרת, אחיות המחרוזת (הרוזרי), אחיות ציון (מחזיקות 2 מנזרים: בויה דולורוזה בירושלים – האקה הומו, ובעין כרם. המסדר נוסד על ידי שני אחים, יהודים מומרים רטיסבון. המסדר נטל על עצמו ללמד נוצרים מהי יהדות).

הנזירים הסלזיינים שלהם מנזר ישוע על ההר בנצרת, בית ג'ימל, קרמזין.

הישועים – אחד המסדרים המפורסמים והגדולים בעולם. נוצר במאה ה – 16 על מנת להלחם בהתפשטות הרפורמציה הפרוטסטנטית בדרכי חינוך. בירושלים יש  להם את המכון האפיפיורי.

העניין שלנו בנזירות:

נזירות המדבר – ראשית הנזירות, קוריוז וריגוש לנוצרים.

מנזרים מהמאה ה -19 וה – 20 – שמהים את רוב המנזרים/כנסיות בארץ.

נזירים פרנציסקאנים – הדומיננטיים במרחב ומנהלים את הזכויות של הקתולים בארץ.

מחזיקי המקומות הקדושים:

ארמנים                אורתודוכסים                          קתולים        

קופטים

סורים

אתיופים

כל העדות רוצות להיות במקומות הקדושים באותו הזמן. האזור החל מהמאה ה – 13 הוא תחת שליטה מוסלמית. הדרך היא על ידי פניה לשליט להדליק נר, להקים קפלה קטנה, הגנה על הזכויות. מהתקופה הממלוכית הצטברו מסמכים על הזכויות של כל עדה.

במאה ה – 19, בעקבות מלחמת קרים שהייתה בין היתר על רקע המתיחות הדתית, נקבע כי העותומאניים לא יקבעו לבד לגבי המקומות הקדושים. נקבע בהסכם פריז 1856,  אמנת "סטאטוס קוו" של המקומות הקדושים. מה שהיה הוא שיהיה. הם למעשה הקפיאו את המצב הקיים כי כל הזמן היו סכסוכים ומאבקים.

רק בארץ יש חלוקה כזאת של המקומות הקדושים בין העדות.

הריבון הוא האחראי על הפיקוח, על הסדר ועל חלוקת הזכויות. בעבר הריבון היה: עותומאני, בריטי, ירדני, יהודי והיום בחלקו פלשתיני. במשטרת ישראל יש יחידת המקומות הקדושים שמפקחת על ההתנהלות.

חל על 4 מקומות:

1. כנסיית הקבר.
2. כנסיית המולד.
3. קבר מרים בגת שמנים.
4. העלייה לשמים – נמצאת בתוך מסגד. בחג העלייה לשמים, המוסלמים יוצאים והעדות מתחלקות במקום.

הכנסיות המאוחדות

החל במסעות הצלב, הקתולים שהגיעו למזרח ניסו לשכנע סיעות שונות להצטרף לכנסייה הרומית – קתולית:

1. הכנסייה הראשונה שהצטרפה היא הכנסייה המרונית – שפתה ארמית.
2. במאה ה – 18, השפעת הקתולים במזרח חזקה יותר. קבוצה אורתודוכסית חוברת לכנסייה ומכנה עצמה יוונים – קתולים (היום, הציבור הנוצרי הגדול ביותר בארץ). שייכת להם כנסיית בית הכנסת בנצרת ותחנה מס' 6.
3. הארמנים – קתולים, הצטרפו לכנסייה מאוחר יותר. שייכת להם תחנות מס' 3/4. למרות מספרם הקטן מאוד בארץ. מתפללים ולבושים כארמנים.

4. קופטים – קתולים, מצטרפים גם הם לכנסייה הקתולית. שייכת להם תחנה מס' 7.

לכל אחת מהכנסיות המאוחדות יש פטריארך משלהן והן לא כפופות לפטריארך של ירושלים.

הכנסייה היוונית – קתולית כפופה לפטריארך בסוריה ובשל המצב (מדינת אויב) קיבלו אשרה דיפלומטית כדי שיוכלו להגיע לסוריה.

העולם הפרוטסטנטי

בשל הפילוג והמגוון הרב של כתות בעולם הפרוטסטנטי, יש קושי לפרט כל קבוצה והמאפיינים שלה, לכן יש להציג ראשית את המשותף.

בשנת 1517 בגרמניה, מרטין לותר תולה על דלת הכנסייה מסמך שמכיל 95 תזות שהן ביקורת נגד הכנסייה הקתולית. מרטין לותר – הוא נזיר, כומר ופרופסור לתיאולוגיה. אדם מאוד אדוק בדתו. לא היה פוליטיקאי, לא, שואף ליצור קרע ולא לערער על סמכות הכנסייה.

מרטין לותר - (10 בנובמבר 1483 - 18 בפברואר 1546), מייסד הנצרות הפרוטסטנטית.

היה נזיר גרמני שחולל את הרפורמציה. פרסם את "95 התזות" וכתוצאה בכך הטיל עליו האפיפיור חרם. לאחר ששרף לותר את הצו האפיפיורי בפומבי הוטל עליו גם חרם קיסרי (שפירושו כי כל אדם יכול להרוג אותו בלי לעמוד לדין).

נולד כמרטין לודר ב-10 בנובמבר 1483 באייסלֶבֶּן  שבגרמניה, צאצא למשפחת איכרים - דבר שהוא תמיד הדגיש (אם כי יש לציין כי ככל הנראה מדובר היה במשפחה אמידה למדי). אביו, האנס לודר, היה כורה נחושת במכרות מאנספלד (יש הגורסים כי היה למעשה בעליו של המכרה). לותר למד בבית ספר יסודי ותיכון באזור. בגיל 17 החל ללמוד משפטים באוניברסיטת ארפורט, ובשנת 1505 הוסמך כ"מאגיסטר ארטיום" (תואר שני). בקיץ 1505 מכר לותר את ספריו, ונרשם למנזר הבנדקטיני בארפורט. הדבר הפתיע את ידידיו והכעיס מאוד את אביו. האגדה מספרת כי נרשם למנזר לאחר "התגלות" אלוהית שהייתה לו. מאוחר יותר הסביר שמקרי מוות רבים שאירעו סביבו באותה עת השפיעו עליו לחשוב על משמעות החיים ולחפש תשובה במנזר. בשנת 1507 הוא הוסמך לכמורה.

בשנת 1508 התמנה כחבר בצוות האוניברסיטה החדשה של ויטנברג, שנוסדה רק שש שנים קודם לכן. בשנת 1510 הוא ערך ביקור צלייני ברומא, שם הוא הופתע מהאווירה ה"חילונית" שאפיינה את העיר. חזר לוויטנברג והמשיך ללמוד עד לקבלת תואר ד"ר לתיאולוגיה. קיבל משרה באוניברסיטת וויטנברג בקתדרה ללימודי התנ"ך, תפקיד אותו מילא עד יום מותו. בשלב מסוים בלימודיו הגיע למסקנה, שהנוצרים אינם נגאלים בכוח מעשיהם שלהם, אלא בזכות "החסד" האלוהי המוענק להם בזכות אמונתם. יש ויכוח בין החוקרים מתי התרחש הדבר, אך ללא ספק הוא שינה את אמונתו הבסיסית, והביא אותו למסלול התנגשות עם האמונה הקתולית המקובלת.

ב -31 באוקטובר 1517, הוא פרסם את "95 התזות" שלו. הנושא העיקרי היה: התנגדות למכירת ה"אינדולגנציות" (מחילה ש"נמכרה" על ידי כמרים תמורת כסף) לצורך מימון כנסיית פטרוס הקדוש ברומא. החיבור נכתב במקור בלטינית, שפה שדוברה רק בפי המלומדים, אנשי הכמורה, כדי שהמסמך יעורר שיח בתוך הכנסייה עצמה מבלי לעורר פולמוס ציבורי. חלק ניכר מהחוקרים אינם מקבלים את האמונה הרווחת, שהוא הצמיד את ה"תזות" במסמרים לדלתות הכנסייה שלו, והדבר אף איננו מוזכר בכתביו. התזות נפוצו במהירות רבה בזכות ההמצאה החדשה, מכונת הדפוס, ונודעו ברחבי גרמניה. הדבר גרם לחקירה מצד הקוריה הקתולית, להוצאת כתב גינוי נגד לותר (יוני 1520) ולהוצאת כתב חרם בינואר 1521. הוא הוזמן לפני ועידה של הדיאט בוורמס - ולפני הקיסר קרל החמישי, באפריל 1521. כאן הוא נצטווה לחזור בו מדעותיו, והשיב שאינו יכול לחזור בו מאמונותיו. (החוקרים טוענים שהמשפט המיוחס לו: "כאן אני עומד, איני יכול אחרת" - כנראה איננו שלו אלא דמיוני).

כיוון שהקיסר איים עליו, הוא קיבל את עצת הנסיך שלו - פרידריך "החכם" מסקסוניה, ומצא מקלט בארמון ווארטבורג. כאן החל בתרגום התנ"ך והברית החדשה מיוונית לגרמנית. תומכיו החלו לגרום מהומות בוויטנברג, והוא חזר לעיר במרץ 1521, והרגיע את הקהל המתפרע בשורה של דרשות.

בשנת 1537 החלה בריאותו של לותר להתדרדר. הלחץ של חצר האפיפיורות עליו נתן את אותותיו. הוא ראה כניסיון של היהודים לנצל את הקרע בכנסייה להעלות מחדש שאלות לגבי משיחיותו של ישו. ב-1543 כתב מרטין לותר את ספרו היהודים ושקריהם, כתב שטנה אנטישמי חריף, בו הוא טוען כי היהודים הם "מרעילי בארות וחוטפי ילדים". בחלק

האחד-עשר של החיבור הוא עונה לשאלה:  מה עלינו, הנוצרים, לעשות ביהודים? להעלות באש את בתי הכנסת ובתי הספר שלהם. להחריב את בתיהם. לשרוף את ספרי התפילה שלהם ואת התלמוד. לאסור על רבניהם ללמד. לאסור עליהם לנוע בדרכים הראשיות. להחרים את רכושם ולאסור עליהם לעסוק במסחר.

כן הוא כתב כתבי פולמוס כנגד האפיפיורות, וכנגד האגף הרדיקלי שבתנועה הרפורמית - האנאבפטיסטים.                                                                                                                                         בחורף שנת 1546 הוזמן לותר להכריע בסכסוך בין שני רוזנים באזור מאנספילד שבו נולד. הוא נסע לשם, פתר את הסכסוך, ונפטר זמן קצר לאחר מכן, ב-18 בפברואר 1546, באייסלֶבֶּן.

7 הסקרמנטים

סקרמנט (בעברית מַקְדש) הוא טקס בדת הנוצרית, הניתן בדרך כלל למאמינים בידי כומר. מקור השם במילה הלטינית sacramentum - ברית, שבועה.

בנצרות הקתולית מקובל למנות שבעה סקרמנטים אשר נקבעו במאה ה -13 על ידי הכנסייה (מספרם וטיבם היו שנויים במחלוקת עד אז). אלו הם טבילה, אישוש, נישואין, מיסה, וידוי, המשיחה האחרונה וההסמכה.

בנוסף לשבעת הסקרמנט ים שלהלן ישנם נוצרים אנאבפטיסטיים המקיימים גם סקרמנט רחצת רגליים, לפי הנאמר בספר יוחנן, י"ג, 14: "לָכֵן אם אני הַמּוֹרֶה וְהָאָדוֹן רָחַצְתִּי אֶת־רַגְלֵיכֶם גַּם־אַתֶּם חַיָּבִים לִרְחֹץ אִישׁ אֶת־רַגְלֵי אָחִיו".

נוצרים קתולים ונוצרים אורתודוכסים מאמינים שדרך הסקרמנט עובר אל המאמין חסד אלוהי. נוצרים פרוטסטנטים, לעומת זאת, רואים בסקרמנט ים ביטוי חיצוני לחסד פנימי - מעשה סמלי בלבד, ולא קבלת חסד ממשי. בהתאם לכך הם מקיימים אך ורק שניים מהסקרמנט ים: הטבילה ואכילת ה"לחם הקדוש" בזמן המיסה.

שבעת הסקרמנט ים כפי שהם מוכרים לנו כיום גובשו במהלך ימי הביניים. שני הסקרמנט ים הקדומים ביותר הם הטבילה וסעודת האדון והם אלו שממשיכה לקבל גם הכנסייה הפרוטסטנטית, אם כי בשינויים מסוימים.

הטבילה הוא הטקס המכניס את המאמינים אל הכנסייה. בכנסיות האורתודוכסיות, בכנסיות קתוליות ־ מזרחיות ובכנסיות פרוטסטנטיות פונדמנטליסטיות מטבילים את כל הגוף. אצל האורתודוכסים נוהגים להוסיף מעט שמן למי הטבילה. בכנסיות הקתוליות והפרוטסטנטיות מזליף הכומר המקיים את הטקס שלוש פעמים מים שקודשו בברכת כוהן דת על קדמת ראשו של הנטבל ומכניס אותו לכנסייה "בשם האב, הבן ורוח הקודש".

הנצרות הקתולית רואה בהטבלה מעשה בעל איכויות על-טבעיות, המנקה את הנטבל מן החטא הקדמון. הטבלת הגוף מסמלת את הטבעתה של נפש בעלת חטא, או יותר נכון הגוף החוטא, ומסמלת את לידתה מחדש (משיכתה מן המים) של נפש טהורה ונקייה. זו גם הסיבה שקתולים ממהרים להטביל תינוקות (ביומם השמיני, בדומה לברית מילה), כדי לנקותם בהקדם מן החטא פן ימותו לא מטוהרים ועל כן יגיעו ללימבו (מקום בין הגיהינום לגן העדן). זרמים פרוטסטנטים, לעומת זאת, נטבלים בבגרותם, מתוך בחירה חופשית. הטבילה היא סקרמנט שכל נוצרי יכול לקיים - בין אם הוסמך לכמורה ובין אם לאו.

במכלולים כנסייתיים קתוליים גדולים קיימת קפלת טבילה מיוחדת הקרויה בפטיסטריום הבנויה בדרך כלל בצורה מתומנת, רמז לשמונה ימים מהלידה לטבילה ולתחיית ישו ביום השמיני לכניסתו לירושלים.

קונפורמציה - אישוש – לטקס זה צורה שונה בין הכנסיות. בכנסייה האורתודוכסית יכול כל כוהן דת לבצע טקס זה והוא מתבצע מיד לאחר הטבילה. כוהן הדת מושח בשמן מתובל בארבעים תמציות בושם המכונה "המור הקדוש" את ראש הילד, חזהו, צלעותיו, ידיו, אוזניו, רגליו ופיו באומרו "חתימת המתנה של רוח הקודש אמן".

בכנסייה הקתולית נערך טקס זה לילדים שהגיעו לגיל שבע. באמצעות סקרמנט האישוש אישר הילד את הטבילה והתקבל לנצרות, הפעם מרצונו ומהבנתו. הטקס נועד בעיקר לחיזוק האמונה הנוצרית. סקרמנט זה ניתן רק בידי בישוף - כומר האחראי על אזור גדול ולא רק על הקהילה שלו. לפני טקס המשיחה בוחן הבישוף את הילדים בעיקרי הדת ואז מושח את מצחיהם בשמן מקודש בצורת צלב, סומך את כפותיו על ראשיהם ומברכם.

טקס הנישואין הוא סקרמנט מאוחר יותר, שנועד לתת צביון דתי לטקס הנישואין, החילוני במהותו. לפי האמונה הקתולית, טקס הנישואין אינו הפיך, גירושין אסורים בתכלית האיסור. מרבית הזרמים בנצרות מאמינים כי הנישואין הינם קשר רוחני-אלוהי, שמטרתו להעמיד צאצאים. טקס הנישואין חייב להתקיים בכנסייה או במקום אחר בנוכחות איש-דת, ובנוסף חייבים שני אנשים נוספים לשמש כעדים לטקס (דמיון רב נוסף לטקס הנישואין היהודי).

המיסה (Mass) היא הסקרמנט החשוב ביותר בנצרות. המיסה היא תפילה נוצרית שבמהלכה מגיש הכומר למתפללים לחם ויין, שהופכים במהלך הטקס לדמו ולגופו של ישו. כך מעביר ישו את החסד למאמינים, בשרו הופך לבשרם ודמו נמהל בדמם. הטקס מבוסס על דבר ישו לתלמידיו בסעודה האחרונה (מתי כ"ו 26) : "אכלו את הלחם כי זה בשרי, שתו את היין כי זהו דמי, דם הברית החדשה הנשפך בעד רבים לסליחת חטאים". טקס זה התפתח מנוהגם של נוצרים בכנסייה הקדומה לקיים סעודות לכל חברי הקהילה. בשל הרדיפות נגד נוצרים, הפכה הסעודה הגדולה לסעודה סמלית, שקיבלה משמעות מאגית.

הכנסייה הקתולית פיתחה את תורת הטרנסובסטנציה: השתנות המהות. כפי שניסח זאת תומס אקווינס, במהלך הטקס המהות של הלחם והיין משתנה. הלחם הופך לבשרו של ישו והיין לדמו, אולם המופעים שלהם נותרים כפי שהיו, כלומר הטעם, הריח, המראה, הצורה שלהם נותרים אלו של לחם ויין.

הכנסייה הפרוטסטנטית כופרת בהשתנות המהות. לגבי דידה מדובר בטקס סמלי בלבד.

הוידוי – כאשר נוצרי חוטא הוא מתוודה בפני הכומר, מקבל את העונשים שהוא מטיל עליו וכך מתנקים חטאיו. יש לציין כי לפי התפיסה הנוצרית הקלאסית, משאירה המחילה הזאת כתם על הנשמה. כאשר מת הנוצרי עליו "למרק" את הכתמים האלו בפורגטוריום (מקום בו הנשמה סובלת סבל נורא). רק כאשר כיפר שם על חטאיו, רשאי הנוצרי להגיע לגן-עדן. המחילה בכנסייה הקתולית נעשית בנוסח זה: "האל הרחום, דרך מותו ותחייתו של בנו, גאל את העולם ושלח את רוח הקודש בינינו למחילה על חטאינו; מי ייתן ודרך הכנסייה יעניק לך האל מחילה ושלום, ואני מוחל לך על חטאיך בשם האב, הבן ורוח הקודש".

בימי הביניים המאוחרים, הכנסייה "מתמחרת" את החטאים. אם אדם חטא, לא מספיק להתוודות, אלא, יש גם לשלב תפילה, עלייה לרגל. מאחר ולא כל אחד יכול לעלות לרגל משלמים לאדם אחר שיעשה זאת. זה התפתח למצב שבו אפשר לשלם ב"שטרות מחילה" = אינדולגנציה. כלומר, רוכשים את המחילה ואפילו אפשר לרכוש שטרות מחילה על חטאים עתידיים.

המשיחה האחרונה – הכומר מעניק "מתנת חסד" אחרונה לנוטה למות, כדי שיוכל לצאת אל העולם הבא נקי מחטאים קטנים ולהגיע לגן העדן. הוא שומע את וידויו האחרון ומושח את גופו בשמן ובמים לפני המשפט השמימי בפני האלוהים. השמן עצמו מתקדש על ידי כוהן דת בכיר, והוא עשוי מבשמים חזקים ומוחזק בקופסה מעוטרת.

ההסמכה – סקרמנט זה עוסק בהכשרת נוצרים פשוטים לכמרים ולבישופים. ההקדשה לכהונה נעשית על ידי אדם שקיבל הסכמה מטעם הכנסייה הקתולית בוותיקן, החייב להיות בדרגת בישוף והיא נעשית במספר שלבים:

בחירת המועמד (לא כל אדם יכול להיות כוהן מטעם האל)

הדרכתו והכוונתו המקצועית

השבעה של אותו אדם

מינויו לתפקיד כומר או בישוף.

לותר יצא בביקורת נגד רכישת המחילה. נגד זה יצאו רבים לפניו, אך בשל המציאות התרבותית: רנסנס, המצאת הדפוס, הקשבה לביקורת, יש לדבריו הד נרחב, למרות שהוא עצמו נרדף עקב ביקורתו והיה צריך להסתתר. אנשים שקמו אחריו היו מחמירים יותר בביקורתם על הכנסייה הקתולית ואירופה נקרעת בין עשרות רבות של זרמים.

לותר ביסס את הזרם הפרוטסטנטי על שלושה עקרונות יסוד: האמונה לבדה, כתבי הקודש לבדם, החסד לבדו (בלטינית: Sola Fide, Scriptura, Sola Gratia  , Sola).

עיקרון האמונה (sola fide) קובע כי רק האמונה היא הגואלת את האדם, ולא המעשים. הנצרות הקתולית הדגישה באותה תקופה את המעשה. בסקרמנט הווידוי, למשל, הדגישה הנצרות הקתולית את קיום העונש לכפרת העוונות (למשל תפילה או מסע צליינות), ולא את החרטה הכנה בעת הווידוי. אמנם, היו גם קתולים שטענו כי אדם המשלם על חטאו בלי להתחרט עליהם, חטאיו אינם נמחלים, אך ככלל ניסתה הכנסייה הקתולית להקל על מאמיניה ולקרבם אל הכנסייה. לותר, לעומת זאת, טען כי רק המאמינים האמיתיים, שכל מאודם נתון לקיום רצונו של האל, הם נוצרים אמיתיים. בעוד שהכנסייה הקתולית ניסתה להרחיב את קהל מאמיניה ככל האפשר, צמצם אותו לותר ל"כנסיית הרוח" - המאמינים הטהורים בלבד.

אלוהים נתן לאדם מתנה והיא היכולת להאמין. זה לא משהו כמותי או חומרי. זוהי חוויה פנימית ואישית של כל אדם לעצמו.

עיקרון "כתבי הקודש" (sola scriptura) קובע כי הסמכות העליונה לענייני נצרות נמצאת בכתבי הקודש, ולא באנשים בשר ודם - גם אם הם כוהנים. תפישה זו מנוגדת לעמדת הכנסייה הקתולית, הקובעת כי לכנסייה יש מונופול על פרשנות כתבי הקודש. התיאולוגים הקתולים עסקו בהתאמת כתבי הקודש לכתבי הפילוסופיה והמדע, ובתקופתו של לותר כבר הייתה התיאולוגיה הקתולית סבוכה למדי ובלתי נגישה להדיוטות. לותר צידד בקריאת פשט של כתבי הקודש, וטען שכל אדם יכול להבין אותם. הוא חתר לקרב את הטקס הדתי לעם ותרגם את כתבי הקודש ואת נוסחי הטקסים הנוצריים לגרמנית (אחר-כך באו תרגומים ללשונות אירופיות נוספות). בנוסף השתנה גם מבנה הכנסייה ללא היכר. הסגנון הקתולי המפואר של ימי הביניים נזנח, וכל חלל ציבורי יכול היה לשמש כנסייה. הכמרים עמדו כשפניהם לקהל, בניגוד לסגנון הקתולי שבו הכומר עומד על במה כשגבו לקהל ומדקלם טקסטים בלטינית.הכנסייה הקתולית סירבה לתרגם את כתבי הקודש כי האמינה שרק ב – 3 שפות ניתן ללמוד אותם: עברית, יוונית, לטינית. כך, יצרה הכנסייה אליטה שרק היא ידעה את שפת הקודש והאליטה = הכמורה תווכה בין העם לכתבים. קירוב הדת לציבור ושחרור

המאמינים מתיווכה הפרוצדוראלי של הכנסייה היווה מהפכה חסרת תקדים בחיים הדתיים באירופה ועורר חרדה של ממש במוסדות הכנסייה הקתולית.

תרגום כתבי הקודש לגרמנית - יצר שפה אחידה בגרמניה (הייתה מחולקת בין מחוזות ודיברו בדיאלקטים שונים) וגרם לאיחוד לאומי.

פרשנות – מילולית / פשט. כל אדם יכול לפרש את כתבי הקודש וסביר להניח שהפרשנות המלילות שהוא ייתן היא נכונה.

השמטת הספרים החיצוניים – לותר אומר שליהודים יש את הנוסח הנכון והאמיתי של כתבי הקודש, בעוד הנוצרים מחזיקים בנוסח מזויף שנוצר לאחר תרגום התנ"ך ליוונית = הוולגאטה. ואכן, באותה עת למדו רבים עברית ותרגמו ישירות מהתנ"ך היהודי.

ביטול ספרות אבות הכנסייה – פרושים, פרשנות וספרות מאוחרת.

העיקרים שקבע לותר הביאו למהפכה גדולה מאחר ואמונה וחסד הם ערכים אמוניים שמבטלים חלק ניכר וחשוב מהפולחן הקתולי:

* פולחן הקדושים ופולחן שרידי הקדושים.

* פולחן מרים.

* צליינות – אין צורך לעלות פיסית לרגל, כי פונים ישירות לישוע בתפילה.

* בנישואין – אין נוכחות של רוח הקודש (אפשר להתגרש).

* משיחה – הכומר לא יכול למחול לאדם, אלא, רק האל.

* קונפירמציה – רק אדם בוגר טובל.

* הסמכה – הכומר הוא כמו מורה, כל אחד יכול להיות כומר.

* וידוי – אין צורך כי הקשר הוא ישיר בין המאמין לאל.

* נזירות

* מיסה

* סקרמנטלים - מנהגים שנובעים מהסקרמנטים כמו: כריעת ברך, הזלפת מים קדושים, העברת חרוזים, איקונות + פסלים.

הסקרמנטים הנותרים: טבילה כי ישוע עצמו טבל וביקש שכולם יעשו כן.

                                 סעודת האדון = COMUNION כי ישוע אומר: זה דמי, זה גופי.

הפרוטסטנטים הם בעד איקונוקלזם פרוטסטנטי: הכנסיות שלהם פשוטות, נקיות מתמונות ופסלים,

הביגוד פשוט ורגיל, שימוש בכלי טקס פשוטים, אין האדרת הפולחן, הכנסייה והטקס.

כתבי הקודש הם המרכז וחייבים להיות בכל כנסייה.

לותר דורש מהמאמינים להאמין שדת היא לא משהו של יום ראשון, אלא, החיים – המציאות. לכן, קוראים בכתבי הקודש בכל עת כי הם המנחה בחיים. לכן אדם צריך להחזיק בספר בבית ! ככל שהדפוס השתכלל והכנסייה הפרוטסטנטית עול, בבתים רבים יש ספר הקודש. שינוי זה דורש שאחד מבני הבית ידע קרוא וכתוב כדי שיוכל להקריא לבני המשפחה. לכן התפקיד המרכזי חוזר אל האב הביולוגי של המשפחה (ולא הכומר).

מי שרוצה להדריך פרוטסטנטים צריך לדעת ולהכיר את התנ"ך ואת הברית החדשה על בוריין!

אם הדת היא עניין של יום יום, העבודה היא חלק בלתי נפרד מהחיים ולכן הופכת אף היא לזירה דתית. בכל רגע נתון, גם בזמן העבודה, עומדים מול האל ולכן העבודה צריכה להיעשות מתוך יושר, חריצות ומצוינות. העבודה היא רצון האל ולכן לא רק צורך, אלא, ערך. החברה הפרוטסטנטית היא חברה של עבודה, חריצות והישגים כלכליים.

מקס ובר – כותר את "האתוס הפרוטסטנטי וצמיחת הקפיטליזם" מוכיח שהקפיטליזם צומח בעת ובארצות הפרוטסטנטיות וצמח מתוך מערכת הערכים הדתית – פרוטסטנטית.

השוואה בין ארצות פרוטסטנטיות: צפון אמריקה, צפון אירופה = עושר לעומת ארצות קתוליות: דרום אמריקה = עוני.

התפיסה הפרוטסטנטית היא תפיסה הוליסטית המשפיעה על כל רובדי החיים: כלכלה, חברה, משפחה, מדינה.

עיקרון החסד (sola gratia) קובע כי אין לאדם כל יכולת להשפיע על גורל נשמתו. האל קבע עוד מראשית הימים מי מבני האדם ייגאל ומי לא, בצעד המכונה פרדסטינציה, או גזירה קדומה. אך הגאולה אינה חסרת היגיון, אף על פי שהיא שרירותית. בני אדם שזכו בחסד האלוהי אינם יכולים אלא להיות מאמינים אדוקים ולמלא את רצונו של האל. האמונה אינה בחירה חופשית של האדם, אלא חלק מהמנגנון האוטומטי של הגזירה הקדומה. כשלעצמו, אין האדם יכול אלא לחטוא. בזכות חסד האל, ניתן לאדם למלא את רצונו.

מאחר וכול בני האדם חוטאים, אין לדעת מי ומתי יקבל את חסד האל. בני אדם אינם יכולים לשנות את גורלם, לאל רק האל, לפי שיקוליו. החסד מתבטא בכך שלמרות שהאדם חוטא, האל עושה עמו חסד ונותן לו להיכנס לגן עדן.

דטרמיניזם – גישה האומרת שאלוהים קובע את גורלות בני האדם ואין בידם לשנותו.

יש גן עדן ויש גיהינום. אין דרך לכפר על החטאים. מי יודע שיש עליו חסד אלוהים? אף אחד. מי יודע שהוא הולך לגיהינום? מי שנוהג בעוולה.

בכתבי הקודש, אלוהים נותן חלון הזדמנויות קטן לבני האדם לחזור בתשובה, אך לא כל אחד מקבל הזדמנות וזה תלוי בחומרת מעשיו. לכן, אוח החיים חייב להיות יושר, הוגנות מצוינות.

קלווין – קובע כי רוב בני האדם הולכים לאבדון. היה קיצוני בשמרנותו וכאשר שלט בז'נבה, השליט בה שלטון אימה תיאוקרטי. אנשים נשפטו על רכילות, אמירת דבר גנאי. הציבור הצטווה להתנהגות מוסרית וישרה ברמה עליונה.

עיקרון החסד ביטל את הצורך בתיווך הכנסייה בקשר בין אדם לאלוהיו.

תיווך זה הוא אחד מעקרונות היסוד של הנצרות הקתולית: אין גאולה מחוץ לכנסייה, ורק דרך הטקסים שמנהלים כמרים מוסמכים אפשר לזכות לחסד האלוהי.

התבטל השימוש במונח פרוגטוריום – חדר ההמתנה לחוטאים לפני כניסתם לגיהינום.

הקשר הישיר שהציע לותר, בין האל לאדם, פטר את הכנסייה הלותרנית מהצורך להפוך את הכמרים למכשפים, המשתמשים באמצעים מאגיים להעברת חסד.

באירופה פרצו מלחמות שהובילו לשפיכות הדמים הגדולה ביותר עד מלחמת עולם ראשונה. במשך 100 שנים נלחמו קתולים ופרוטסטנטים עד שבסוף נחלקה אירופה כך שבאופן כללי בצפון פרוטסטנטים ובדרום קתולים. בעולם 1,2 מיליארד קתולים וכ – 400 מליון פרוטסטנטים.

בשורה התחתונה, הדת בארץ נקבעה לפי השליט.

המהפכה הפרוטסטנטית יוצרת במאה ה – 16 מגוון של כנסיות לאומיות (סקוטית, אנגליקנית, הולנדית).

ארץ ישראל  והפרוטסטנטים

הכנסיות הפרוטסטנטיות לא מגיעות לארץ הקודש עד המאה ה – 19, כי אם אין עלייה לרגל, אזי ארץ הקודש לא מעניינת. במאה ה – 19 מתחילים להגיע על רקע דתי:

מילניאריזם – מאמינים כי תעבור תקופה של אלף שנים אוטופיות שבסופה (או בתחילתה) ישוב ישוע לעולם ויתממשו תחיית המתים ומלכות השמים. מקור האמונה בספר חזון יוחנן (כ, 7-6): "ויקומו ויחיו וימלכו עם המשיח אלף שנים... באלה לא ישלוט המוות. כי אם יהיו כוהנים לאלוהים ולמשיחו וימלכו אתו אלף שנים".

מזהים 3 קבוצות פרוטסטנטיות שמגיעות לארץ:

1.  מילניאריסטים                                              מיסיונרים

 

יהודים רלוונטיים      מחכים למשיח                           אנגליה

אלה המצפים לבואו השני של ישוע: המופע השני = SECND ADVENT . בקבוצה זו יש כאלה שבאו לגור ולחיות פה. כמו הטמפלרים, המושבה האמריקאית ביפו ובירושלים. לא הייתה תנועה המונית. לרוב לא שורדים פה. הם באים מההבטחה שהמשיח בוא יבוא. יש ביניהם שחשבו שהיהודים רלוונטיים לעניין בוא המשיח.

3.      מיסיונרים – האמינו שהיהודים צריכים לבוא לארץ כמו שהתנ"ך ניבא. לכן צריך להיות קיבוץ גלויות.  אך הם גם האמינו שהיהודים יזכו בגאולה רק אם יקבלו עליהם לבסוף את ישוע. מתחילה פעילות של מיסיון פרוטסטנטי והשקעה על היהודים (הקתולים התייאשו מניצור היהודים), לפי רוח לותר שחשב שהיהודים יתנצרו לאחר שהוציא מהנצרות את האמונות הטפלות של הקתולים + האפיפיור. כשראה שהיהודים לא מצטרפים, פיתח נגדם אנטישמיות. אך המיסיונרים היו חדשים ונלהבים. הם פועלים בגרמניה, אנגליה, שוויץ, פרוסיה. מתרגמים את

הברית החדשה לעברית ואידיש, בונים בתי חולים ומרפאות. הקונסוליה האנגלית פורסת את חסותה על היהודים בארץ מול השלטון העותומאני.

4.      החוקרים -  ראו הזדמנות להגיע למזרח התיכון ולחקור אותו ולהוכיח את התקפות והרלוונטיות של כתבי הקודש. הם לומדים באוניברסיטאות והם לכאורה מאוד רציונאליים. לדוגמא: אדוארד רובינסון. הכין את היסודות לגיאוגרפיה המקראית. (הקתולים ראו שרידי כנסייה ומיד אמרו: כאן היה המקום = אתר שבו ביקר ישוע) רובינסון מראיין את הערבים, חופר וכותב מפה שונה ממה ששרטטו הקתולים.הגיעו חוקרים ממוסדים ממוסדות אקדמאיים: וורן, טריסטרם (שהיו אדוקים).

תקופת ההשכלה עשתה שמות בעולם הדת: האמינו שהאלוהים הוא פברוק של בני אדם, מוצאים את בבל העתיקה וחושפים את עלילות גילגמש והסיפורים שמקדימים את התנ"ך. מתחילים לשאול האם בבל היא ערש התרבות. מתחילה מלחמת תרבות שהתעצמה וכל גילוי ומחקר מוסיף שמן למדורה. גילוי זמן כדור הארץ והיקום, מאובנים, דרוויניזם ושלילת סיפור הבריאה. הפגיעה קשה במיוחד  בעולם הפרוטסטנטי שרואה עצמו כעולם נאור וכעולם חוקר. לכן, כשהם מגיעים לארץ הקודש הם באים במטרה להוכיח  בעזרת כלים מדעיים את תקפותו של המקרא.

הם מוצאים את המקומות של הקתולים חסרי תוקף. לא מקבלים את כנסיית הקבר כי אינו מזכיר אתר קבורה מימי בית שני. לכן מסתכלים בסביבה על מערות ומוצאים מצפון לשער שכם מקום שנקרא: גן הקבר. הטופוגרפיה והמצאות האתר מחוץ לחומה קובעים ששם מקום קבורת ישוע (באותה עת לא ידעו שהחומה שהם רואים היא מאוחרת ולא התקיימה בתקופת ישוע).

הארץ הזאת היא הגוספל – ספר הקודש החמישי ולמרות היותו מהוה וקרוע הוא רלוונטי ותקף/א. רנן.

מאחורי החוקרים יש תמיכה של המעצמות שרוצות אף הן ליטול חלק בנגיסה באימפריה העותומאנית הגוועת.

בשנת 1840 מוקמת בישופות אנגליקנית – פרוסית פרוטסטנטית בירושלים. היא נמצאת בשער יפו מול מגדל דוד ונקראת כנסיית המשיח/עמנואל. האתר נראה כמו מבנה אנגלי. סלומון אלכסנדר – היה יהודי מומר שנשלח מאנגליה והיה הבישוף הפרוטסטנטי הראשון בירושלים.

לבישופים הללו אין קהילה, אך יש להם תקציבים והם בונים כדי לחזק את אחיזתם ומנסים להמיר את דתם של היהודים. כשלא מצליחים הם פונים לכנסיות המזרחיות (אסור לנצר מוסלמים, בהסכם עם השלטון) וכך נוצרת הכנסייה האנגליקנית – ערבית וכנסייה לותרנית – ערבית.

סוגי הכנסיות הפרוטסטנטיות:

 לותרניזם הוא זרם בנצרות שהחל עם הפילוסופיה הדתית של מרטין לותר במאה ה - 16, שנתן מעוף לרפורמציה הפרוטסטנטית. ה"וידויים" וה"כתבים הסמליים" של הכנסייה הלותרנית כתובים בספר קונקורד שראה אור בגרמנית ב-1580 ובלטינית ב - 1584.

בעקבות לותר מוקמת כנסייה שבגרמניה נקראת כנסייה אוונגלית כי לותר עצמו היה מתנגד לכך שהכנסייה תקרא על שמו. אין אפיפיור, המועצה מחליטה וניתן להפוך החלטות (כמו שהתנצלו על דביר לותר על היהודים וקבעו שמה שהוא אמר היה חרפה).

בארץ הם בונים את כנסיית הגואל במוריסטן ליד כנסיית הקבר שיושבת על שירידם צלבניים ומראה חלק ופשוט, כנסיית אוגוסטה ויקטוריה בהר הזיתים מקושטת בתמונות. כלומר, אין אחידות בכנסייה, יש פשוטת ויש מהודרות.

כיום משתייכים לכנסיות לותרניות כ-70 מיליון איש ברחבי העולם, שהם כ-4% מהנוצרים בעולם.

הכנסייה האנגליקנית (או כנסיית אנגליה) היא המוסד הנוצרי התיאולוגי הרשמי של אנגליה, החל מהמאה השישית. הכנסייה נוסדה רשמית בפרישת אנגליה מהכנסייה הקתולית במסגרת הרפורמה הפרוטסטנטית במאה ה - 16.

על אף שלא מעט מלכים ניסו לצמצם את השפעת רומא באנגליה, המאמצים לא הצליחו עד כהונתו של המלך הנרי השמיני במאה ה ־ 16. באותו זמן, התפשטה הרפורמה הפרוטסטנטית, שבה הוקמו כתות נוצריות חדשות למורת רוחה של הכנסייה הקתולית. אשתו של הנרי, קתרין מארגון, לא ילדה לו יורש, והאפיפיור קלמנס השביעי סירב לאשר את בקשת הגירושין של המלך (רשמית ביטול הנישואין). לפיכך, המלך גרם לפרלמנט לחוקק סדרת חוקים שהוציאה את כוחו של האפיפיור בכנסיית אנגליה. תוך כך, הנרי ייסד את כנסיית אנגליה ככנסייה לאומית עצמאית. הכנסייה החדשה לא שינתה באופן ניכר את מנהגי הדת, ונתקבלה במידה רבה על ־ ידי מרבית האנגלים. לאחר מותו של הנרי השמיני, כנסיית אנגליה התגבשה ופרסמה ספרי תפילה והצהרות על עקרונותיה באמצע המאה ה ־16 .                                                                                                            עקרונות כנסיית אנגליה שונים מאלו של הקתוליות במידה מועטה, בייחוד הסמכה לכמורת נשים וחוסר נאמנות לאפיפיור. כנסיית אנגליה שונה מהכנסיות הפרוטסטנטיות הנוספות בעיקר בצורת ההסמכה לכמורה, במבנה התפילה,

שמורכב מתרגומים אנגליים של תפילות טרום ־ רפורמיות, וההזדהות עם עקרונות האמונה הקתוליות.                                                                                                                                                         לכנסיית אנגליה 27.5 מיליון אנשים מוטבלים (חברים בדת), שני שליש מאוכלוסיית אנגליה.

בארץ בנו את כנסיית המשיח בשער יפו, בנו את קתדראלת סנט ג'ורג' במזרח ירושלים.. שתי כנסיות דומות לכנסיות קתוליות.

קלוויניזם הוא זרם בנצרות הפרוטסטנטית, הקרוי על שם מייסדו, התיאולוג והמשפטן ז'אן קלווין. זרם זה המשיך את דרכו של מרטין לותר, מחולל הרפורמציה הפרוטסטנטית. הזרם הקלוויניסטי השפיע בעיקר על הנצרות הפרוטסטנטית בשווייץ,בהולנד ובסקוטלנד, ומאוחר יותר התפשט בצפון אמריקה.

העיקרון המרכזי של הקלוויניזם הוא עיקרון ריבונות האל. התיאולוגיה הקלוויניסטית מייחסת לאל חופש פעולה מוחלט ומעורבות מוחלטת בכל היבטי החיים – הרוחניים, הגופניים והאינטלקטואליים, החילוניים והדתיים, הפרטיים והציבוריים, השמימיים והארציים; הכול הוא חלק מהתוכנית האלוהית, והכול נעשה לפי רצונו וכתוצאה מהתערבותו הישירה של האל. לפי תפישה זו, האדם תלוי לחלוטין באל, לא רק כאשר הוא עוסק בפנייה ישירה אליו, כמו תפילה, אלא בכל אשר יעשה. כיוון שכך, אורח החיים הקלוויניסטי דורש מהמאמינים מודעות מתמדת למילוי רצונו של האל.

בארץ בנו כנסיות בטבריה, כתף הינום בירושלים. כנסיות פשוטות וחלקות.

הבפטיזם, או הנצרות הבפטיסטית היא כת נוצרית פרוטסטנטית הדוגלת בטבילה מלאה של המאמין המבוגר לאחר שקיבל על עצמו מרצונו את עול הנצרות, בניגוד לכתות פרוטסטנטיות אחרות. הבפטיסטים אינם מאמינים בתקפות הטבילה של המאמין כתינוק, ונוצרי הרוצה להצטרף לשורותיהם מחויב בטבילה מחודשת, לאחר שהביע רצון לטהר את עצמו מעוונותיו, ולהיכנס לעול האמונה הנוצרית.

בארץ הם פועלים כמיסיונרים. יש להם כפר קטן ובו כנסייה פשוטה וחלקה ליד העיר פתח תקוה.

האוונגליזם הוא זרם בדת הנוצרית אשר נולד באירופה של המאה ה-18. הזרם התגבש בתחילה בשכבות הנמוכות בחברה ונשא אופי של דרשות אקסטאטיות ו"לידה מחדש". עם התבססותו במעמדות הביניים אבדו אלמנטים אלו. שם התנועה נובע מן האוונגליונים, כתבי הקודש הנוצריים, שהתנועה הטיפה להפיכתם למרכזיים בחיי היום יום של המאמינים.

הדגשים העיקריים של תנועה זו הן המרה אישית, אדיקות אישית ולימוד הביביליה, מוסריות ציבורית שכללה הימנעות משתייה ו"ערכי המשפחה", חוסר הדגשה של הפורמליזם בפולחן ובדוקטרינה, תפקיד חשוב יותר למאמינים הרגילים, כולל הנשים בפולחן, וכן לימוד אינטנסיבי ועצמאי של כתבי הקודש.

האוונגליסטים, שמרכזם הגדול כיום הוא בארצות הברית, רואים בשיבת עם ישראל לארצו נדבך מרכזי בדרך לגאולה, ולביאתו המחודשת של ישו, ולכן הם מעודדים את מדינת ישראל ותורמים לה כספים רבים.

המושבה האמריקאית בירושלים -  הייתה קהילה אמריקאית אוטופית, שנוסדה והתיישבה בירושלים העותומאנית. בשנת 1881 הובילו אנה והורישו ספאפורד, אמריקאים ילידי שיקגו ונוצרים אדוקים, קבוצה קטנה של אמריקאים להתיישבות בארץ הקודש והקמת מושבה אוטופית בירושלים. היא מוכרת כיום בעיקר בזכות מלון היוקרה אמריקן קולוני העומד במזרח ירושלים, בסמוך ל"קו התפר" של העיר, ובזכות הצילומים הרבים שהותירו מתיישביה, המתעדים את ירושלים וארץ ישראל של אותה תקופה. בשנת 1896 הצטרפה לקהילה קבוצה של כמה עשרות איש מהקהילה השבדית האוונגלית בשיקגו ומשבדיה עצמה. השבדים, שהיו ברובם איכרים, הביאו עימם מיומנויות חקלאיות ומקצועיות שאפשרו לקהילה לפתח עצמה כלכלית.

בשנת 1900הגיעה לירושלים הסופרת השבדית סלמה לגרלף, לימים כלת פרס נובל לספרות. היא מצאה מייד שפה משותפת עם חבריה השבדיים של קהילת המושבה, והתיידדה מאוד עם אנה ספאפורד, מנהיגת הקהילה. ביקורה בארץ ישראל ושהותה במחיצת חברי המושבה היוו את ההשראה והרקע לנובלה הרומנטית שלה "ירושלים", שפורסמה בשני כרכים. עלילת הספר עוסקת בקבוצת האיכרים השבדים שעזבו את מחוז הולדתם הפסטורלי והגיעו לירושלים חדורי אמונה משיחית, ומנסה לתהות אחר מניעיהם. הספר חושף גם לא מעט קשיי קיום, תסכולים ואכזבות בקרב חברי המושבה.

מושבה אמריקאית -גרמנית ביפו שוכנת בין שכונת פלורנטין לבין יפו, והיא כוללת שני רחובות בלבד: רחוב אוארבך ורחוב ובר הופמן. המושבה הוקמה באמצע המאה ה – 19 על נוצרים פרוטסטנטים מארצות הברית, ולאחר כמה שנים עברה לידי הגרמנים הטמפלרים. אלה שיפצו את רוב הבתים והפכו את המקום למושבה גרמנית. בנינים בשכונה זכו להיכלל בשימור אתרים: כנסיית עמנואל, מלון פארק, מלון ירושלים, מלון פראנק, מוזיאון המושבה האמריקאית ועוד.

הנוצרים הללו רואים ביהודים עם בחירה וייצרו את מה שנקרא: ציונות נוצרית (הצהרת בלפור).

*  תנועות משיחיות מבינות את המציאות כהתגשמות הנבואות שבמקרא. מלחמת ששת הימים הייתה נקודת מפתח מבחינת ההשפעה עליהם כי הרי לא יכול להיות שאלוהים נותן ליהודים לכבוש את סיני, את הגולן, את כול ארץ ישראל = ארץ הקודש ובמיוחד את ירושלים ולאחוז בכול המקומות הקדושים, אלא אם כן זה רצונו!

*  במאה ה – 20, המאבק בין מדע ואמונה ממשיך ומתפתח במקומות רבים בעולם עומדים בחזית המדע נוצרים ליברלים שלא ממש מאמינים בכל מילה שכתובה בברית.

*  לעומתם, מי שמאמין בכתבי הקודש ככתבם מרגישים מותקפים בגין אמונתם כאילו הם "פרימיטיביים" לעומת העולם המתקדם. לכן מתכנסות קבוצות שמחליטות מהם העיקרים = הפונדמנטליים, שהם מבחינתם ייהרג ובל יעבור מבחינת האמונה. בגלל הקונוטציה השלילית לא מכנים אותם פונדמנטליסטים, אלא, אוונגליים. ההבדל – הפונדמנטליסטים רוצים לכפות את חוקי הדת על המדינה. האוונגליים לא מחייבים זאת, אלא, מקבלים על עצמם את העיקרים.

ככל שהאוונגליים מתקבצים ושואבים כוח, יש לזה השפעה על היהודים ועל מדינת ישראל.

העקרונות הפונדמנטליסטים – אוונגליים:

1. אמונה בתחיית ישוע שהביא את הגאולה לאדם.
2. אל טעויות של כתבי הקודש.
3. אדם מכיר בשליחותו של ישוע כשהוא עצמו עובר התגלות.

יחסם ליהדות – כאל אחים בכורים שה' מתכנן עבורם עתיד מפואר, שכנראה יסתיים בכך שיכירו בישוע.

מה חשוב לנו, כמורי דרך, במפגש עם אוונגליים?

אוונגליים	ליברלים
ישוע – מקומות שהיה(בלי קשר לכנסייה שנבנתה), דרך שהלך בה	ישוע – האדם, השטח שבו היה
נופי המקרא – טופוגרפיה, דרכים, טבע, מדבר	נופי המקרא
ארכיאולוגיה מקראית – כי התנ"ך חשוב כמו הברית החדשה, מוזיאונים עם ממצאים ארכיאולוגיים(מוזיאון ישראל, מכון המקדש, תמנע, מודל בית שני, מגילות קומראן)	מחקר מדעי, מסעי הצלב
ישראל – כנסת, התיישבות(מצפה, קיבוץ, התנחלות), מערכות ישראל, מפגשים עם בני הארץ.	כנסיית הקבר כאתר היסטורי
	היסטוריה

ההבדל בין הקבוצות הוא שהאוונגליים מתעניינים בהווה של מדינת ישראל. לעומתם יש קבוצות ליברליות שמעודדות את הקשר עם הציבור הנוצרי – ערבי שבשבילם הם "אבנים חיות", למרות שהם קתולים ונוקטים בעמדה אנטי ישראלית.

מהמאה ה – 19, גן הקבר הוא המקום החשוב ביותר לקבוצות הפרוטסטנטיות ואפילו ניתן לקחת אותם פעמיים למקום זה ולסיים את סיורם האחרון בארץ במקום.

שאלות יסוד שכדאי לשאול קבוצות:

האם באים מכנסייה מוגדרת.

האם יש אתר בארץ שמעניין אתכם, מעבר לתכנית הרגילה?

האם יש להם קשר לארגון בארץ?

שגרירות נוצרית בינלאומית = אוונגליים תומכי ישראל.

הפולחן הפרוטסטנטי: צריך לשאול מתי רוצים לעשות את ה – SERVICE ?

                             ביטוי להתנהלות דתית (תפילות/שירים/סעודת האדון)

הפולחן שלהם מבוסס בעיקר על השתתפות הקהל בתפילות, שירים והטפה של כוהן הדת.

הכנסייה הכריזמטית

מספר תנועות/כתות נוצריות, משתמשות במילה זו בכדי לציין, שהן מאמינות במתת הדיבור וביכולת הנבואה, כמו גם בכוחות נוספים - המוענקים על ידי אלוהים כפי שמתואר בתנ"ך - ומתרגלות כוחות אלו.

מלחמות העולם על כל שפיכות הדמים שיצרו הראו כיצד המדע הצטרף לכוחות הרשע. לכן, מבקשים להשתתף בחוויות רגשיות ולא מתייחסים לדת בהיבט אינטלקטואלי.

פנטקוסטאליזם כתנועה החלה בארצות הברית בתחילת המאה ה-20, ויצאה בעיקר מתנועת הקדושה. התנועה ביקשה לחזור להשיב את רוח הקודש לפעילות על פני הארץ, כמו בימי הברית החדשה, ודיבור בלשונות מוזרים כעדות ל"טבילה ברוח הקודש" נעשה למאפיין העיקרי. נסים רפואיים ואחרים גם הם הודגשו. פנטקוסטאליזם כבשה את תנועת הקדושה,

והביאה למאות כתות חדשות בארצות הברית. תנועה "כריזמטית" מאוחרת יותר גם היא הדגישה את מתנות רוח הקודש, אך פעלה בתוך העדות המוכרות ולא פרשה מהן.

כנסיית ישו הנוצרי של הקדושים בני זמננו, הידועה ככנסיית המורמונים היא הכנסייה הגדולה ביותר בתנועת "הקדושים בני זמננו", שהינה תנועה נוצרית הקוראת לחיפוש וחידוש דרכיה המקוריות של הנצרות. יש הסבורים שכנסייה זו הינה הכנסייה הלגיטימית היחידה הראויה להיקרא "מורמונית", אך ישנם זרמים ותנועות אשר מתקיימים בנפרד מן הגוף העיקרי.

מנהגיהם העיקריים של המורמונים כוללים:

הטפה מיסיונרית פעילה.

אמונה בנביאים מודרניים, החל מג'וזף סמית וכלה בגורדון ב. הינקלי.

קבלת התנ"ך עם הברית החדשה וספר המורמון כספרי קודש.

קבלת עקרונות תזונה המכונים "דבר החוכמה" הדורשים להימנע מאלכוהול, טבק, קפה ותה.

אמונה באל כאב, בישוע כבנו וברוח הקודש כמהווים שלוש ישויות נפרדות.

אמונה בסוג של תיאוסיס (האלהה) הקרויה "אקסלטציה" (exaltation) לפיה יכולה הנפש האנושית להפוך לשווה במהותה לאלוהי.

לבישת מלבושי קודש מתחת לבגדי היום יום.

עריכת טקסי הטבלה סמליים למתים, ומחקר גנאולוגי הנועד לסייע בידם בכך.

חברי הכנסייה מכנים עצמם "נוצרים" אך אינם שייכים לנצרות האורתודוכסית, לנצרות הקתולית או לנצרות הפרוטסטנטית. לדעת חבריה מהווה הכנסייה חזרה לכנסייה אותה ייסד ישו. זרם הקרוי "פונדמנטליסטים מורמונים" פרש מהכנסייה ומקיים מנהגים קיצוניים אותם נטשו זה מכבר חברי הזרם המרכזי, כגון פוליגמיה. יש נוצרים רבים שאינם רואים במורמונים כנסייה נוצרית.

את הכנסייה ייסדו ג'וזף סמית וחמשת רעיו ב-6 באפריל, 1830 בחברת 56 נשים וגברים בעיר פאייט במדינת ניו יורק. לאחר רדיפת הכנסייה וגירוש מאמיניה ממיזורי, ולאחר רציחתו של סמית' בידי המון במדינת אילינוי, החליף את סמית' בריגהם יאנג שהוביל את המורמונים למרכזם החדש במדינת יוטה. המאמינים המורמונים מרוכזים כיום גם בחלקים של אריזונה, קליפורניה, נבדה, איידהו וויומינג.

בעולם חיים כיום מעל 12 מיליון מורמונים, מתוכם כחמישה וחצי מליון בארצות הברית.

המורמונים מונעים מהקריאה המילולית של התנ"ך שהכיר ביהודים כעם בחירה שצריך לחזור לארצו = ארץ הקודש ולהיות הריבונים בארצם ובירתה ירושלים. הייתה להם ציפייה מילניאריסטית, אלא, שהמשיח השני יגיע לאמריקה לנוצרים. לכן צריך לעזור באופן פעיל להעלות יהודים לארץ.

בארץ, הקימו ברמת רחל אוניברסיטה. בשנת 1967, קיבלו מראש העיר של ירושלים, טדי קולק, שטח אדמה על הר הזיתים ושם הקימו את מבנה האוניברסיטה המורמונית.

הכנסייה הקתולית ויחסה לישראל:

פאולוס ה – 6 חתם בשנת 1965 על מסמך  NOSTA AETATE (שהכין יוחנן ה – 23) שהוא הצהרה שהיהודים לא צלבו את ישוע, אלא, הוא הלך למותו מרצונו החופשי.

בשנת 1994, יוחנן פאולוס ה – 2, הכיר במדינת ישראל ונתן אור ירוק לקתולים לבקר בה.

ביבליוגרפיה

הרצאות קורס מורי דרך – יסכה הרני, בת ציון זיו

ויקיפדיה + אתר מט"ח

הנצרות וארץ הקודש – אהרון לירון